הבלוג של אורי הייטנר

עד לפני שנים ספורות, "קול ישראל" לא שידר פרסומות בשבת. לכאורה, נוהג תמוה. הרי דתיים שומרי שבת בלאו הכי אינם מאזינים בשבת לרדיו. מי שמאזין בשבת לרדיו, אינו שומר שבת, ואם כך, מה הבעיה בכך שתשודרנה פרסומות?

מן הסתם, הנוהג הזה שונה מסיבות כלכליות – הרצון של "קול ישראל" להרוויח גם בשבת. אבל ניתן לשער שמאחורי השינוי עמדה גם אותה ההנחה שציינתי לעיל, שמי שמאזין לרדיו בשבת – שידור הפרסומות לא יפריע לו.

ובכן, לפחות לגביי, ההנחה אינה תופסת. אני מאזין בשבת לרדיו, כפי שאני מאזין למוסיקה מדיסקים, וצופה בטלוויזיה ובקולנוע. ובכל זאת, שידור הפרסומות בשבת מקומם אותי.

סתירה? לאו דווקא. יותר מהפרסומות בשבת, מקוממת אותי הגישה, לפיה השבת שייכת לדתיים. לפי אותה גישה, ששותפים לה דתיים וחילונים, השבת היא של הדתיים. לחילונים שבת היא יום ז' בשבוע. אני רואה בשבת נכס של כל היהודים, ומן הראוי שהמדינה היהודית תדע להעניק צביון ייחודי לשבת.

שירם המקסים של יהושע רבינוב ודוד זהבי "ירדה השבת אל בקעת גינוסר", לא נכתב בידי יהודים דתיים, ואינו מתאר את כניסת השבת ליישוב דתי. השיר מתאר את כניסת השבת אל לב עמק הירדן, ערש ההתיישבות הקיבוצית. שיר זה אינו מזכיר את האלוהים, לא את מצוות שבת ואיסוריה, לא את מלאכי השרת ולא את תפילות השבת. אך השבת, כפי שבאה לידי ביטוי בשיר זה, כל כולה טוהר וזוך, כל כולה קדושה. "ירדה השבת אל בקעת גינוסר / וניחוח עתיק בשוליה. / ויעמדו מסביב ההרים שושבינים / לשאת אדרתה הזוהבת,/ תעלינה יונים מכינרת הים / לקבל את רוחה הלוהבת. // נשקה השבת לראשו של הברוש / לאזוב שבסלע נשקה, / ויהי הדרדר לשרביט של מלכות / על רמות-דממה מרוננת / ימשוך אז התור בקולו המתוק / חמדת כיסופין מעדנת. // הרטיטה שבת בחנה הגנוז. / עיני חלונות מכל עבר. / ותצאנה בנות אל הערב זמר / זמירות בערגה מצלצלת. / והיתה העדנה בבקעת גינוסר / לנשמת עבריות נאצלת".

מה רחוקה השבת שירדה אל בקעת גינוסר, משבת הקניות בקניונים, מהשבת ב"איקאה", משבת המסחר והשופינג שקנתה שבת במקומותינו בשנים האחרונות. חלוצי ההתיישבות בעמק ראו בנשמת העבריות הנאצלת אלטרנטיבה לדתיות של בית הוריהם, אך הם חיפשו דרך לאלטרנטיבה יהודית, המעצבת את השבת בצביון שונה מהשבת בעיירה. ודאי שהם לא חלמו בחלומותיהם השחורים ביותר, את השבת במרכז הקניונים של קיבוץ שפיים ושל קיבוצים נוספים.

כחבר קיבוץ אני חש בושה, כאשר התנועה בה אני חבר נושאת את דגל המסחר ותרבות הקניונים בשבת. איני רואה בכך רק כפירה בעיקר היהודי, אלא גם כפירה בעיקר הקיבוצי. השבת היא גולת הכותרת של החקיקה החברתית בתורת ישראל. השבת היא אחת המהפיכות הסוציאליות האדירות בהיסטוריה האנושית ואחת המתנות הגדולות של היהדות לאנושות. אני מצפה מהקיבוץ להיות נושא הדגל של התכנים החברתיים ביהדות. והנה,

דווקא התנועה הקיבוצית עולה על בריקדות, כביכול בשם הליברליזם וחופש המצפון, לשבת

המתרחקת מכל עניין תרבותי, והופכת ליום של מסחר וצרכנות, תוך ניצול מחפיר של עובדים שאינם נהנים מיום מנוחה שבועי. אני סבור שהקיבוץ טעה גם בעבר, כאשר חבריו יצאו לעבודה בשדה בשבת, אך היתה זו עבודה עצמית של אנשים בשדותיהם, בעונה הבוערת. מכאן ועד ניצול כזה של עובדים, כדי לספק את תאוות הצרכנות של הבורגנות הנובו-רישית הישראלית ואת תאוות הבצע של בעלי הקניונים, המרחק גדול, גדול מאוד.

אני רוצה לראות את השבת במדינה היהודית, כיום מיוחד שיש בו צביון מיוחד. אני רוצה לראות שבת שאין בה מסחר ואין בה מלאכה, אלא כשבת שיש בה חיי תרבות וקהילה. אני רואה בעיני רוחי שבת שבתי הקולנוע והתיאטרון, גם התיאטרון הלאומי, יהיו בה פתוחים. אני רואה שבת שיש בה מופעי מוסיקה ומחול, שפתוחים בה המוזיאונים ומתקיימים בה תחרויות ספורט. אני רואה שבת של טיולים ושל תיירות. נכון, אין זו השבת ההלכתית, אך זו שבת כהלכתה. זו שבת של פסק זמן מהמסחר ומהמרדף אחרי הכסף, ליום של עונג לנפש היחיד והקהילה.

בשנים האחרונות נעשו מספר ניסיונות לעצב אמנה שתסדיר את יחסי החילונים והדתיים בישראל ואת דמותה היהודית של החברה הישראלית. בכל הדיונים הללו אחד הנושאים היה השבת. בכל הניסיונות הללו, הפכה השבת ממוקד של מחלוקת למוקד של הסכמה. כל טיוטות האמנה, הגיעו פחות או יותר לאותה הצעה – לעצב את השבת כיום של תרבות ונופש. בכל הקבוצות הללו, יהודים דתיים ואפילו חרדים נתנו ידם לשבת שמתנהלים בה חיי תרבות, בידור ונופש תוססים, תוך "חילול" השבת (מבחינתם), ובלבד שיהיה צביון ייחודי לשבת, ולא נהפוך שבתותינו חול. מבחינת החילונים שנטלו חלק באותם דיונים, לא היתה זו פשרה, בה הם ויתרו על המסחר למען הקיום המשותף, אלא שדרוג פני השבת במדינה, גם בעבורם כיהודים חילונים. מן הראוי שעל בסיס אותן אמנות, תעוצב השבת בישראל.

אמת, גם כדי לקיים חיי תרבות ונופש יש צורך בעבודה בשבת. זו בהחלט בעיה. אולם ללא אותה עבודה, אי אפשר יהיה לקיים את השבת התרבותית היפה, ולכן יש לקבל את העבודה הזו כמחיר שהחברה ואנשים בתוכה משלמים למען מטרה חברתית ותרבותית ראויה. גדול המרחק בין מחיר זה, לבין העבודה בקניונים.

בשבת התרבותית הרדיו והטלוויזיה פועלים, אך יום בשבוע ניתן לנוח מהפרסומות, מהמסחר, מהצרכנות. הפרסומות הללו פשוט מקלקלות את אווירת השבת. גם של מי שמאזין בשבת לרדיו.

השיר "ירדה השבת אל בקעת גנוסר", מתאר שבת של יהודים חילונים, ובכל זאת ניתן לראות בו מדרש מודרני למדרש חז"ל ממסכת שבת בתלמוד הבבלי: "אמר לו הקב"ה למשה: מתנה טובה יש לי בבית גנזי, ושבת שמה, ואני מבקש ליתנה לישראל. לך והודיעם".

* "שווים". פורסם לראשונה באוקטובר 2004 בפורטל לשוויון זכויות וצדק חברתי bsh