הבלוג של אורי הייטנר

הטקס השנתי בגמלא, ביום הזיכרון לחללי צה"ל ומערכות ישראל, הוא אחד המעמדים המרגשים ביותר בקהילת הגולן. חילונים ודתיים, קיבוצניקים ומושבניקים, תושבי דרום הגולן וצפון הגולן מתכנסים יחד ולבם הולם כלב אחד, לא רק בהתייחדות עם זכרם של יקירינו הנופלים, אלא גם בתחושה של שותפות ערכית; לא רק של שותפות גורל, אלא של ייעוד משותף. האירוע הזה ממחיש את עולם הערכים המשותף, הניצב מעל לשוני באורחות החיים שלנו ומעבר למחלוקות בינינו. איני חושב שרק המלחמה והמוות הם המאחדים בינינו, אולם הגיוס לצה"ל מבטא עולם ערכים של נתינה, של מסירות, של אכפתיות, של אהבת הארץ, של התנדבות, של תרומה לכלל, של נשיאה אישית באחריות לקיום הלאומי. נתוני הגיוס הארציים מעידים על כך שאחוז הגיוס בגולן הוא מן הגבוהים ביותר בארץ, וכפי שכולנו יודעים – בני הגולן מתנדבים בהמוניהם לשרות קרבי. לא אטעה אם אומר, שכל בני היישובים בגולן מתנדבים ליחידות קרביות, ומי שאינם משרתים ביחידות קרביות הם כאלה שמסיבות אובייקטיביות (בריאותיות, בד"כ) אינם יכולים לעשות כן, ולרוב גם הם מתגייסים לשירות המשמעותי ביותר שמצבם מאפשר.

אני מזכיר עובדה זו, בעקבות חשבון הנפש של אלי זיו בגיליון המיוחד לשנת ה-40. לדבריו, טעינו בכך שלא הקמנו עיר חרדית בגולן. אני טוען, שאילו הקמנו עיר חרדית בגולן, הגולן לא היה מה שהוא, הקהילה הגולנית לא היתה מה שהיא, קהילת הגולן לא היתה חולקת ייעוד משותף ואף לא גורל משותף. החרדים משתמטים משירות בצה"ל בהמוניהם ומחנכים את ילדיהם להשתמט מגיוס לצה"ל. בכך הם מציבים תהום ערכית בינם לבינינו. מצדו האחד של התהום – מסירות הנפש שלנו ושל ילדינו ומצדו האחר חייהם הפרזיטיים של החרדים. מדוע אני משתמש בביטוי כה בוטה, פראזיטים? כיוון שיכולתם לנהל את אורח חייהם הנצלני מתבססת על הנכונות שלנו להיהרג כדי לקיים את המסגרת הלאומית. לא, אינני רוצה אותם בגולן. איני רוצה אותם כשותפים בקהילת הגולן. אין הם עומדים בנורמות הערכיות שהן תשתית חיינו כאן.

כאשר ביקשו השבטים ראובן וגד ממשה נחלה בעבר הירדן המזרחי, חשד בהם משה שבכוונתם להשתמט מן המלחמה על הארץ ושאל אותם: "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?" (במדבר ל"ב ו'). השבטים התחייבו להלחם ואכן - עמדו במילתם. רק בזכות נכונותם להטות שכם לעזרת אחיהם בכיבוש א"י המערבית, הם נמצאו ראויים לנחלתם בעבה"י המזרחי.

אנו, החיים בעבר הירדן המזרחי, בנחלת חצי שבט המנשה, ראויים לנחלתנו כמי שנושאים בעול של קיום המדינה. מי שאינם נושאים בעול הזה, אינם ראויים לנחלת הגולן; אינם ראויים להיות חלק מאיתנו.

אלי זיו מאמין שקיומה של עיר חרדית בגולן היתה יוצרת מסה קריטית כמותית שהיתה מבטיחה את ישיבתנו בגולן. יתכן שהוא צודק, אך חיינו כאן אינם נמדדים בכמות, אלא באיכות הערכית של מפעל ההתיישבות. הקמנו כאן קהילה ציונית למופת, קהילה של ציונים. אל לנו לחפש קיצורי דרך, ולנסות להיבנות מהיכולת (אולי) לאיכלוס מהיר ללא אבחנה. עלינו לשמור על צביוננו הציוני, להקים ולבסס חבל ארץ ציוני. 

יש סיבות רבות לשלילת החרדות – המבנה הכלכלי החברתי של החברה הזאת, המואסת בחיי עבודה ומעדיפה לחיות על חשבון אחרים, דרך החינוך החרדית, הנזק שהחרדים גורמים להתחדשות היהדות בהיותם אבן נגף בפני האתגרים שהמציאות המשתנה מעמידה בפני העם היהודי והחברה הישראלית (דוגמאות אקטואליות – סוגיית הגיור, סוגיית העגונות ועוד). אך אני מאמין שראוי לגלות סובלנות כלפי כל זרם ביהדות וכל מגזר בחברה הישראלית, גם מתוך מחלוקת, קשה ככל שתהיה. כך גם כלפי המגזר החרדי, אלמלא השתמטותו מגיוס לצה"ל.

השירות בצה"ל הוא בעיניי מחוץ למחלוקת ומחוץ לכל דיון. מי שמשתמט מצה"ל, מוציא עצמו מהכלל (ובמקרה זה נבנה מהכלל המחרף נפשו למען קיום האומה ונסמך עליו). ומי שמוציא עצמו מן הכלל כופר בעיקר. ההגדה של פסח מכנה את המוציא עצמו מן הכלל וכופר בעיקר – רשע. אילו היה הבן הרשע ביציאת מצרים, אומרת ההגדה – לא היה נגאל.

החרדים, המשתמטים מחובתם הלאומית, נהנים הנאה פרזיטית מפירות הגאולה המושגת בדם ובהקרבה של שאר שבטי ישראל. כל עוד זו דרכם, אין הם רצויים כאן, בגולן. 

 * "שישי בגולן"