פינוי תושבים מיישובם תחת טרור הוא רע למדינה. פרוש המילה טרור הוא פחד. מי שמפעיל טרור, מטרתו הטלת אימה על האזרחים אותם הוא תוקף. פינוי תושבים יוצר אצל האויב תחושת הצלחה, המעודדת אותו להמשיך את פעילות הטרור ולהגביר אותה. אם יצליחו הפלשתינאים לגרום לפינוי תושבי שדרות הם לא יעצרו בשדרות. פינוי תושבים תחת טרור עלול לגרום לפגיעה קשה במוראל ובכושר העמידה הלאומי, החיוניים כל כך במאבק נגד הטרור הפלשתינאי.
כל האמור עד כה אינו עמדה בוויכוח. זו אקסיומה שאין עליה עוררין. מי שטוען אחרת, אינו דובר אמת.
יש מקום לדיון ציבורי על שאלת הפינוי. הדיון אינו על השאלה האם הפינוי מזיק, אלא על השאלה האם ועד כמה ראוי לסכן חיי אזרחים למען טובת המדינה. אין המדובר בחיילים. האם תפקידם של אזרחים למלא את הייעוד הלאומי, גם במחיר סיכון חייהם וחיי ילדיהם? כמובן שהתשובה לשאלה זו אינה מוחלטת, אלא מידתית – גודל האיום הביטחוני והסכנה לאזרחים ויכולת העמידה של האזרחים, חייבים להשפיע על קבלת ההחלטה. ההחלטה שקולה על פינוי, יש לקחת בחשבון שיקולים חברתיים – עדיפות לפינוי קשישים, נכים ואוכלוסיות חלשות, על פי אמות מידה מקצועיות ובאמצעות גורמי הרווחה המקצועיים.
כיוון שכל פינוי גורם לנזק לאומי, החלטה עליו חייבת להיות זהירה ואחראית. החלטה כזו אינה יכולה להתקבל, אלא בידי הגורם הבכיר ביותר – ממשלת ישראל. עם כל הביקורת על ההנהגה ועל שיקול דעתה, זו הממשלה, היא הנושאת באחריות הלאומית ובנושאים הרי גורל כאלה קבלת החלטות בידי גורם אחר, היא מתכון לאנרכיה. (מיותר לציין, שכמדינה חופשית - זכותו של כל אזרח ישראלי לתנועה חופשית אינה ניתנת לערעור, ואין האמור לעיל נוגע להתפנות פרטית של תושב זה או אחר, אלא לפינוי מאורגן).
אפילו הקפיטליסטים המשובעים ביותר, החסידים הקיצוניים ביותר של ההפרטה ושל צמצום המדינה למינימום, סבורים שהאחריות על עיצוב מדיניות, ועל החלטות הנוגעות למלחמה ושלום הן החלטות של המדינה ולא של גורמים פרטיים.
את פועלו של גיידמאק בפינוי תושבי שדרות יש לבחון על פי אמות מידה אלו. מדובר באזרח פרטי, העט על אזרחים במצוקה ומנצל את מצוקתם תוך פגיעה באינטרס הלאומי, למען אינטרס פרטי פופוליסטי ופוליטי. פועלו חמור ומזיק ביותר.
אני שומע קולות רבים המתייחסים בהערצה למעשיו של גיידמאק. הם מצטיירים כהוכחה ניצחת ליכולתה העדיפה של היוזמה הפרטית על היוזמה הציבורית. לכאורה, מה שדרוש הוא פינוי התושבים, והשאלה היא מי עושה זאת טוב ויעיל יותר – המדינה או האוליגרך.
הבעיה היא, שללא החלטה לאומית על פינוי, המדינה נגררת אחרי גיידמאק והחלה תחרות – מי עושה זאת טוב יותר. המנצח בתחרות הוא מי שמצליח לגרום ליותר תושבים להתפנות לאתרים שהוא הציע. וכך, ללא החלטה ברמת ההנהגה הלאומית האם ראוי לפנות תושבים, המדינה מנסה לשכנע תושבים להתפנות למתקנים שהעמידה לרשותם, כדי להוכיח שהיא טובה יותר מגיידמאק. גיידמאק מנסה לשכנע תושבים להתפנות לעיר האוהלים שלו, ולהוכיח ששלו גדול יותר. התחרות הרייטינגית הזאת מזיקה ומשחיתה.
ובאשר לטענה שגיידמאק מוכיח את מופרכות התפיסה של מדינת הרווחה, בכך שהיוזמה הפרטית מוצלחת יותר – לדעתי, ההיפך הגמור מוכח.
לפני עשור וחצי, כאשר תהליכי התפרקות מדינת הרווחה היו עוד בראשיתם, קלטה מדינת הרווחה הישראלית בתוך שנים ספורות מיליון יהודים שעלו מחבר העמים. היא ידעה להעניק קורת גג לכולם. על אף הביקורת על ממשלת שמיר – שרון, שלא נהגה בדיוק לפי התקן ועל פי הספר, דווקא עובדה זאת סייעה למנוע אסון הומאניטרי ואפשרה את ההצלחה רבתי של הקליטה.
היום, כאשר מדינת הרווחה פורקה כמעט לגמרי, המדינה הפכה משותקת עד כדי כך שבמשך שנתיים לא הצליחה לתת מענה הולם לעקורי גוש קטיף, ולא הצליחה לתת מענה מינימאלי לטיפול בעורף במלחמת לבנון השניה. אמנם אינני מחסידי המיגון – אי אפשר למגן כל העת כל אזרח בכל מקום במדינה; המיגון הטוב ביותר הוא התקפה. אולם העובדה שהממשלה אינה מסוגלת ליישם את החלטותיה בנוגע למיגון, היא פרי באושים של אותה מדיניות.
פירוק מדינת הרווחה, היא המדמנה המצמיחה פירות באושים נוסח תופעת גיידמאק. פירוק מדינת הרווחה הוא החטא. הגיידמאקיזם הוא העונש.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
