הבלוג של אורי הייטנר

בבואנו לעצב את האסטרטגיה למדינת ישראל לשנים הבאות, עלינו להקדים ולהתבונן אחורה, על השנים האחרונות, ללמוד אותן, להביט בהן בעיניים פקוחות, לנתח אותן באופן מפוכח ולהפיק מהן את הלקחים הראויים.

ב-13 השנים האחרונות, נעשו בידי מנהיגי המדינה שלושה ניסיונות הרואיים לשנות את מציאות החיים במזה"ת. כשאני משתמש בביטוי "הרואיים", אין זה אומר שתמכתי בהם או שאני תומך בהם היום. אבל אובייקטיבית – מדובר בשלושה ניסיונות, בהם ראשי ממשלת ישראל העזו להכניס את ידיהם לתוך האש ולנסות להתיר את הפלונטר בו אנו נמצאים, על מנת לשנות את המציאות ולהבטיח עתיד טוב יותר למדינה.

הניסיון הראשון היה הסדרי הביניים בינינו לבין הפלשתינאים. הגישה שהובילה לניסיון הזה, התבססה מצד אחד על התחושה שחייב לחול שינוי, שאי אפשר להמשיך עוד עם האינתיפאדה ועם הלפיתה ההדדית בינינו לבין הפלשתינאים ועם הסכנות הדמוגרפיות הכרוכות בה, ויש לחולל שינוי. מצד שני - על הבנה שהמרחק בין שני הצדדים בסוגיות היסוד גדול כל כך, שאין אפשרות לגשר עליו לעת הזאת. רבין הגדיר את ארבעת הנושאים הללו: ירושלים, בעיית הפליטים, עתיד ההתנחלויות וסוגיית גבולות הקבע. ניסיון לפתור את הבעיות הללו עכשיו (כלומר לפני 13 שנה) עלול לפוצץ את התהליך. יש ללכת לכיוון של הסדרי ביניים, כדי לבנות אמון בין הצדדים ולהניע את התהליך. הסדר הביניים, שיעניק לפלשתינאים נכסים בני קיימא, יצור מצב שבו יהיה להם מה להפסיד ולכן הם יהיו פרגמטיים יותר במו"מ על הסדר הקבע.

שמעון פרס הגדר נכון את אופי ההסדר: יש בו צד אחד  שנותן וצד שני שמקבל. אנחנו הצד הנותן והפלשתינאים הם הצד המקבל. ואכן, אנו הצד שיכול לתת נכסים ממשיים: אדמה, שטחים, ריבונות, נשק, צבא. בתמורה היינו אמורים לקבל דבר אחד בלבד: סוף המאבק המזויין. סוף הטרור. מעתה ואילך - כל חילוקי הדעות ייושבו במו"מ ולא באלימות. זו היתה ההתחייבות הפלשתינאית בהסכם אוסלו.

כשפרס חזר מאוסלו, בדיון בכנסת על ההסכם, הוא הצהיר שתמו מאה שנות טרור. היתה זו מעין פרפרזה על דבריו של רפי איתן, שהכריז 11 שנים קודם לכן, בתקופת מלחמת לבנון, עת כיהן כיועץ ראש הממשלה למלחמה בטרור, שצפויים לנו עוד מאה שנות טרור. זו היתה התחושה של קברניטי אוסלו.

ישראל קיימה את ההתחייבויות שלה. בשלב ראשון היא נסוגה מעזה ויריחו ואפשרה לערפאת ואנשיו להגיע מטוניס ליהודה, שומרון וחבל עזה. היא אפשרה הקמת המשטרה הפלשתינאית, למעשה – הצבא הפלשתינאי וחימשה אותו. נכון, בשל הטרור רבין הכריז שאין תאריכים קדושים ולא נסוג על פי לוח הזמנים שנקבע משש הערים המרכזיות הנוספות, אולם מיד לאחר רצח רבין, פרס החליט לסגת מהם.

הפלשתינאים לא קיימו את מחוייבותם אפילו יום אחד. מעולם לפני אוסלו לא היו גלי טרור כמו אחרי אוסלו. הם החלו לפוצץ אוטובוסים, ליזום פיגועי התאבדות. הם לא קיימו דבר.

הניסיון הזה בוצע בהסכמים שונים: אוסלו א', טאבה, קאהיר, אוסלו ב', חברון, וואי ועוד כהנה וכהנה הסכמים. בכולם ישראל שילמה שוב על אותה סחורה – הפסקת הטרור. אבל הפלשתינאים הפרו את כל ההסכמים. לא היתה להם כל כוונה לקיים את ההסדרים. בכל נכס שהם קיבלו הם השתמשו לתוקפנות נגד ישראל.

הניסיון נחל כישלון חרוץ.

לנוכח הכישלון הזה, אהוד ברק בחר בניסיון אחר, נועז יותר. הוא הכניס את ידו עמוק יותר לאש, וניסה להגיע להסדר קבע בינינו לבין הפלשתינאים. הוא הודיע שיהפוך כל אבן כדי להגיע לשלום, ואכן הוא הפך כל אבן.

הוא שבר כל טאבו ישראלי במו"מ הזה. ב-5.10.95, בנאומו האחרון בכנסת לפני הרצח, עת הציג את הסכם אוסלו ב', שרטט יצחק רבין לראשונה את עקרונותיו להסדר הקבע: ישראל לא תחזור לקו הירוק, ירושלים השלמה תשאר בירת ישראל, בקעת הירדן במובנה הרחב ביותר ישאר בידי ישראל, לא יוחזרו הפליטים, גושי ההתיישבות ישארו ישראליים. ניתן לומר שהצעותיו של ברק בקמפ-דיוויד וביתר שאת בטאבה, כבר תחת אש וטרור, היו הפיכת כל הלאווים של רבין להנים. לראשונה, הוא הציע לחלק את ירושלים. לראשונה, הוא הציע לסגת מבקעת הירדן. לראשונה, בניגוד למדיניות ישראל מאז מלחמת ששת הימים, הוא קיבל את העיקרון של נסיגה מלאה לקו הירוק. בפועל הוא הציע נסיגה מכ-98% מהשטח ותמורת ה-2% הנותרים – נסיגה משטח חלופי בנגב, כנראה בחולות חלוצה. בטאבה הוא גם פתח פתח לזכות השיבה של הפליטים.

כל זאת, כדי להגיע סוף סוף לשלום המיוחל עם הפלשתינאים. הוא האמין שהסכם זה יביא בשלב הבא לשלום עם כל מדינות ערב. מולו עמד ערפאת, עליו נאמר שהוא המנהיג הפלשתינאי היחיד שניתן להגיע עמו להסדר קבע. תמורת כל הוויתורים הללו, הוא דרש שערפאת יכריז על סוף התביעות מישראל ועל קץ הסכסוך בין העמים.

ערפאת דחה את ההצעה מרחיקת הלכת הזאת. אותו ערפאת, שלא היסס לרמות אותנו בהסדרי הביניים, לא היה מסוגל אפילו בתרמית לחתום על סיום הסכסוך וקץ התביעות מישראל. בפארסה של טאבה, כאשר תחת אש וטרור ברק ניסה לחלץ במחטף הסדר שלום שבוע לפני הבחירות והרחיק לכת בוויתורים המפליגים ביותר, מחמד דחלאן המתון כינה זאת "חרטא ברטא".

ערפאת דחה את הצעות ברק ופתח במתקפת הטרור הקשה, האינתיפאדה השניה.

הניסיון להגיע להסדר קבע נחל כישלון חרוץ.

הניסיון השלישי היה של אריק שרון – ההתנתקות החד צדדית. העיקרון המרכזי של ההתנתקות, היה הנסיגה המלאה, המוחלטת, עד המילימטר האחרון ועקירת כל ההתיישבות היהודית עד הבית האחרון, עד המתיישב האחרון.

ההערכה היתה, שאחרי נסיגה מוחלטת לא תהיה לפלשתינאים עוד כל עילה לתקוף אותנו ולא מוטיבציה לפגוע בנו. הוא לא רצה להשאיר שום חוות שבעא שתהווה עילה כזאת. אולם אם הם יפגעו בנו, יהיו לגיטימציה בין לאומית וקונסנזוס לאומי לתגובה ישראלית, קשה ככל שתהיה. כמו כן, ההערכה היתה שברגע שנעזוב את השטח, איש לא יראה בנו אחראים למה שיקרה בו.

בניגוד להכרזותיו של שרון, ההתנתקות התנהלה תחת אש. כבר במהלך עקירת היישובים נורו פצמ"רים על היישובים הנעקרים. ומיד אחרי הנסיגה, חודש מטווח הקסאמים לעבר שדרות ויישובי הנגב המערבי. במשך חודשים ישראל הבליגה, או לכל היותר הפגיזה שטחים ריקים. רק לאחר נפילתו בשבי של גלעד שליט ישראל הגיבה בחומרה. והנה, העולם אינו מקבל את זכותנו לתקוף בעזה. העולם גם ממשיך לראות אותנו אחראים למה שקורה בעזה, בראש ובראשונה מבחינה הומניטרית ואפילו מבחינת הפוליטיקה הפנימית של הפלשתינאים.

כל הנחות היסוד של ההתנתקות הופרכו.

גם ההתנתקות הוכחה ככישלון חרוץ.

מה המסקנות משורת הכישלונות הזאת?

בראש ובראשונה, הוכח שהסכסוך בינינו לבין הפלשתינאים אינו סכסוך על שטח זה או אחר. הסכסוך אינו נובע מהכיבוש, ולכן סיום הכיבוש לא יביא לסיומו. אם עד לפני שנה וחצי היו מי שהאמינו שהפלשתינאים יורים על שדרות כדי שנצא מנווה דקלים – היום, אחרי שיצאנו מנווה דקלים, ברור שהפלשתינאים יורים על שדרות כדי שנצא משדרות.

כשהייתי ילד, הוריי נהגו לומר לי שכשאגיע לגיל 18 כבר לא אצטרך ללכת לצבא. אני לא אומר זאת לילדיי. אני יודע שהמלחמה לא תסתיים בעתיד הנראה לעין. זאת, כיוון שהסכסוך נובע מהתנגדותם של הפלשתינאים ושל הערבים בכלל לזכות קיומה של מדינה יהודית בא"י, במזה"ת. זו מלחמה על עצם זכותנו להתקיים, והמלחמה הזאת אינה עומדת להסתיים בקרוב.

ישנה טענה, לפיה אם לא נציג אופק אופטימי של שלום, לא יהיה עתיד לילדינו ולא יהיה להם למען מה לחיות כאן.

ביסוס חזונה של מדינת ישראל על דבר שאינו תלוי בנו הוא טעות חמורה. האם כל האופטימיות שלנו מותנית בכך שהערבים יסכימו לכך שנתקיים. כל הציונות נעשתה על אפם וחמתם של הערבים. לא ביקשנו רשות משכנינו להקים את המדינה ולא ביקשנו מהם רשות לקיים אותה.

אסור שהחזון שלנו יהיה מותנה בהסכמתם. עלינו לעצב חזון של מדינה יהודית משגשגת בא"י, של חברת מופת, של סולידירות וצדק חברתי, של כלכלה חסונה, של ממשל תקין, של משפט צדק. החזון הזה תלוי בנו ורק בנו. את העתיד הזה עלינו להבטיח לילדינו, ולא לבנות את כל עתידם על הסכמת שכנינו.

מה אני מציע?

במצבים מורכבים אין מנוס מפתרונות מורכבים. הפתרון אינו החלופה הטובה ביותר, אלא הגרועה פחות, והוא טומן בחובו מחיר ובעיות.

הפתרון חייב להתבסס על אמונה בצדקת הציונות. השיקול חייב להיות מה משרת את האינטרס הלאומי שלנו, של מדינת ישראל.

הפתרון חייב להיות חד צדדי, כיוון שאין לנו פרטנר לפתרונות שאינם חד צדדים.

מחוייבותנו כציונים היא לשני מרכיבי יסוד בציונות: א. מימוש זכותנו על ארץ ישראל בריבונות ובהתיישבות. ב. הבטחת צביונה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית בעלת רוב יהודי מכריע.

לאסוננו, יש סתירה בין שני המרכיבים הללו ואי אפשר ליישם את שניהם. מימוש זכותנו על כל חלקי א"י שבידינו עלול להפוך אותנו למדינה דו לאומית או חלילה למצב בו נהיה מיעוט בארצנו. איננו יכולים להמשיך לחיות ללא גבול ברור. עם קביעת גבול, עלינו להעניק אזרחות לכל התושבים בשטחים שבריבונותנו. איננו יכולים, אחרי 40 שנה, להמשיך לשלוט על עם אחר מבלי לתת לו זכויות פוליטיות. לכן, אין מנוס מחלוקת הארץ ואין מנוס מהיפרדות יזומה, חד צדדית.

העקרון לקביעת הגבול יהיה האינטרס הלאומי של ישראל: מקסימום שטחי א"י בריבונותנו, מינימום פלשתינאים תחת ריבונותנו. נסיגה משטחים עתירי אוכלוסיה פלשתינאית ביהודה ושומרון וסיפוח אזורים שאינם עתירי פלשתינאים כמו בקעת הירדן רבתי, מדבר יהודה וגושי ההתיישבות היהודיים.

עיקרון זה נקבע כבר ב-67' בידי יגאל אלון בתכנית אלון, ובהמשך בתכניות כמו "השדרה הכפולה" ומפת "הדרך השלישית", שהייתי בין מעצביה.

מה ההבדל בין ההפרדות החד צדדית שאני מציע להתנתקות של אריק שרון?

ההתנתקות לא היתה חלק מאסטרטגיה. היא לא היתה חלק מתכנית שהציגה את גבולות המדינה. לאריק שרון לא היתה אסטרטגיה, או שהיתה לו אסטרטגיה סודית שלא שיתף בה איש (אולי הוא האמין שישלוט לנצח ויוכל לממש אותה). אני נוטה להעריך שלא היתה לו אסטרטגיה – הוא התכוון לבצע את ההתנתקות ואח"כ, בהתאם לתוצאותיה, להחליט על הצעדים הבאים.

ההתנתקות היתה פשוט נסיגה חד צדדית מכל השטח, ולא בכדי הפלשתינאים פרשו אותה כבריחה. היתה זו רק נסיגה ישראלית, ללא סיפוח שטח כלשהו במקביל, כדי שהפלשתינאים יבינו שהם משלמים מחיר כלשהו על האלימות.

אפילו לוח הזמנים הלא הגיוני, שבעטיו עד היום אין פתרון לעקורים ושבגלל המחוייבות לתאריך השרירותי שנקבע שרון סרב למשאל עם, יצר אצל הפלשתינאים את תחושת הבריחה הישראלית.

התגלמות האיוולת היא הנסיגה מהתוחמת הצפונית ברצועת עזה. מדובר באזור שבו היו שלושה יישובים ישראליים: אלי סיני, דוגית וניסנית. האזור הזה היה מצפון לגדר ההפרדה. לא היו בו פלשתינאים. כל הנימוקים עליהם התבססה ההתנתקות לא היו תקפים בשטח זה. לא איום דמוגרפי - כיוון שלא היו בו פלשתינאים ולא היה צורך להתנתק מהם. לא צורך ביטחוני בקיצור הגבול, שכן באזור זה הנסיגה דווקא האריכה את הגבול – במקום קו ישר ממחסום ארז מערב, גבול מפותל.

הסיבה היחידה לנסיגה מהשטח הזה, היתה הרצון לחזור לקו הירוק. אבל האינטרס הישראלי חייב השארות בשטח הזה בראש ובראשונה מהסיבה הזאת, כדי למנוע את התקדים של נסיגה לקו הירוק, בניגוד לאסטרטגיה הישראלית מאז מלחמת ששת הימים.

ההפרדות היזומה שאני מציע שונה.

בראש ובראשונה יש לגבש הסכמה לאומית רחבה על גבול המדינה, לפי העקרונות שהצגתי. את ההצעה שתגובש יש להביא להכרעה במשאל עם, כמו במתוקנות שבדמוקרטיות. הדמוקרטיות המתוקנות, כמו מדינות האיחוד האירופי, ערכו בשנים האחרונות שני משאלי עם, על קבלת אמנת מסטריכט ועל האיחוד המוניטרי. כך גם עלינו, בסוגיות קרדינליות הנוגעות לריבונות המדינה, לקיים משאל עם.

לאחר מכן יש לבנות את גדר ההפרדה על פי הגבולות שיקבעו, שתהיה גדר ביטחונית, דמוגרפית ומדינית, לספח את השטחים עליהם נחליט לריבונות ישראל ולסגת מהשטחים המאוכלסים בפלשתינאים.

* פורסם ב"כיוונים חדשים", כתב עת לענייני ציונות, יהדות, מדיניות, חברה ותרבות, גיליון 16. המאמר מבוסס על הרצאה שנשאתי בכנס שדרות לחברה 2006