הבלוג של אורי הייטנר

בדמוקרטיה אמיתית, אדם המבקש להיבחר למנהיגות מבין את מחוייבותו להשמיע את קולו, להציג את סדר היום שלו, להציב את מטרותיו ואת תכניותיו, לפרוס בפומבי את השקפת העולם אותה ינסה ליישם.

אצלנו נוצרה נורמה חדשה. ככל שמועמד יהיה עמום יותר, ככל שהוא יהיה שקוף פחות, ככל שיסתיר יותר את מטרותיו וכוונותיו, כך גדולים סיכוייו להיבחר. חוסר האמון במנהיגים כל כך גדול, שככל שמועמד מדבר פחות, כך הוא מצטייר כמי שמשקר פחות. ככל שהוא מבטיח פחות, כך הוא מצטייר כמי שיפר פחות הבטחות. הסלחנות שלנו כלפי תופעת המנהיג החשאי מעידה על העדרה של תרבות דמוקרטית בתוכנו. היא מאפשרת לאדם לרוץ לתפקיד, כשהמסר שלו הוא "סמכו עליי, יהיה בסדר", או במקרה של אהוד ברק "יש לי ניסיון" (ומוטב שלא להזכיר את הניסיון שיש לנו, אזרחי ישראל, איתו; עם הכושל בראשי הממשלות בישראל).

את מסורת השתיקה החל אריק שרון. אחרי נתניהו וברק שהגזימו בדברת ובראיונות תכופים ויומיומיים לתקשורת, היה צורך באיזון, במי שמדבר פחות ועושה יותר; היה בכך מסר מסויים של שיקול דעת ובשלות. אולם שרון נסחף לקיצוניות שניה, לאלם ולחוסר שקיפות עד כדי פגיעה בדמוקרטיה. אהוד א' החרה החזיק אחריו. אהוד ב' העלה את ההיעדרות לדרגה של אמנות.

ובסיבוב הראשון של הפריימריס הוא ניצח. הוא לא ניצח למרות שנעדר אלא כיוון שנעדר. ויותר משהדבר מעיד עליו, הוא מעיד על בוחריו.

ועל כך, ראוי לצטט את זאב ז'בוטינסקי שכתב בשירו "כי שקט הוא רפש".

            חגיגות התבוסה

עד אור הבוקר חגג מחנה פרץ את תבוסתו. ניתן לצרף את חגיגות התבוסה של פרץ לסדרת בדיחות "מהו שיא ה..." בתור שיא הפאתטיות.

אולם במחשבה שניה... יש לו על מה לחגוג. שהרי אם בחירות הן משפט הציבור, פרץ אינו ראוי גם ל-2% מהקולות. מי שרץ כאדם המעלה על סוגיות החברה הישראלית, את מצוקת העוני והאבטלה, את המחוייבות החברתית, את ערכי הצדק והסולידריות על סדר יומה של הפוליטיקה הישראלית, לא קידם את הרעיונות הללו כהוא זה, ובכך שחק אותם והפך אותם חוכא ואיטלולא. הוא העדיף לקחת על עצמו את תיק הביטחון – אף שמעולם לא גילה עניין בתחום ונכנס לניהולו ללא שמץ של ידע וניסיון. בתפקיד עצמו נחל כישלון חרוץ, במלחמת לבנון השניה ובהתמודדות עם ירי הקסאמים. כשר ביטחון הוא הזיק לביטחון ישראל. כמו את סדר היום החברתי, כך גם את הרעיון הראוי של שר ביטחון אזרחי הוא שחק. אפיזודת המשקפת המכוסה, היא "בגדי המלך החדשים" שלו. הרי מה קרה כאן? השר הבין שאינו רואה דבר. הוא תאר לעצמו שמשהו אינו כשורה. אבל הוא התבייש לשאול, כדי שלא להיראות אידיוט... וכך, פעם ועוד פעם הניח את המשקפת על עיניו והנהן למשמע ההסבר שקיבל. וכך הוא גם ניהל את מערכת הביטחון.

אחרי כישלון קולוסאלי כזה, לקבל 23% מקולות הבוחרים במפלגתו – זה בהחלט הישג הראוי לחגיגות.

איך ניתן להסביר את ההישג? להערכתי, ההצבעה בעד פרץ לא היתה פרסונלית, אלא אידיאולוגית. אנשים רבים בחרו בו, כדי לבטא את השקפת עולמם החברתית. מבין המועמדים, הוא מזוהה יותר עם התפיסה הזאת. אלה שבחרו בו, עשו זאת כאמירה אידיאולוגית, לא בזכות פרץ אלא למרות פרץ.

מעניין כמה מהם היו נוהגים כך, אילו חשבו שיש לו סיכוי להיבחר.

            בחור נחמד

אופיר פינס הוא בחור נחמד. לכן, אין לו שונאים ואויבים.

כאשר מרכז מפלגת העבודה בחר את הרשימה לכנסת, המצביעים לא דירגו את המועמדים. כל אחד רשם רשימה של מועמדים. בתחרות בין המחנות והאישים על צמרת הרשימה, כל בוחר הכניס לרשימה את האנשים אותם הוא מריץ, והדיר ממנה את יריביהם. את אופיר פינס, שהוא כאמור בחור נחמד, לא הדירו מהרשימה. וכך, כפי שקרה פעמים רבות בעבר, הוא במקרה הגיע לצמרת.

כך קרה גם כאשר מרכז מפלגת העבודה בחר את השרים שהצטרפו לממשלת שרון. גם במקרה זה המצביעים לא דירגו את השרים, ומצד שני – בתחרות בין המועמדים הבכירים כל מחנה דחק את רגלי יריביו. וכך, אופיר פינס, שהוא כידוע בחור נחמד, התברג לצמרת הרשימה.

ומה שקרה לאופיר פינס, הוא שמהצבעה להצבעה מפלס השתן שלו עלה. אם "החביירים" מדרגים אותי בצמרת, חשב לעצמו, אולי יש בי משהו. וככל שהמפלס התקרב לראש, כך החל פינס לשכנע את עצמו שהוא מנהיג. וכשהמפלס הגיע לראש, הוא כבר היה בטוח שהוא מתאים גם להיות ראש הממשלה.

האמת היא, שגם מחנה פינס יכול לחגוג את שמונת האחוזים שקיבל. מה, 8% מחברי מפלגת העבודה חושבים שהוא ראוי להיות מועמד מפלגתם לראשות הממשלה? יש להניח, שאילו היה ולו חשש קל שיבחר, בוחריו היו מגלים אחריות.

אז למה הם בחרו בו? כיוון שבתחרות בין ברק, איילון ופרץ, הם חשבו שעדיפה הצבעת מחאה. ולמה לשלשל לקלפי פתק לבן, שלא יימנה, אם אפשר לשלשל פתק לבן שעליו כתוב אופיר פינס?

            חבל לבזבז כותרת

לאחר הכישלון הצורב של הניסיון לחסל את חאלד משעל בירדן, התחרו העיתונים בהפקת כותרות ובהן וריאציות שונות של הביטוי "הכישלון – יתום", ברמיזה לאחריותו לכישלון של מי שהיה ראש המוסד באותם ימים, דני יתום.

אחרי הכישלון של דני יתום בפריימריס למפלגת העבודה, לא ראיתי אף כותרת המזכירה שהכישלון יתום, הוא שיתום הוא הכישלון.

וזה די מובן. במקרה הזה ממש חבל לבזבז עליו כותרת.

אכזבת הפריימריס

בהתמודדות נגד מי שכשל כראש הממשלה ומי שכשל כשר הביטחון, ניתן היה לצפות שעמי איילון ינצח בהליכה.

אדם בעל רקורד מוצלח בתפקידיו הביטחוניים, אדם שלא דבק בו רבב.

והנה, איילון לא הצליח לרכוש אפילו את אמונם של שליש מן המצביעים. איילון ואנשיו לא הצליחו להסתיר את אכזבתם. דומה שהם היחידים שלא חגגו בליל הפריימריס.

המצביעים לא התרשמו שאיילון הוא אדם שקורץ מחומר של מנהיג. ואכן, קשה לומר שמדובר באדם המעורר השראה, המלהיב את הדמיון, באדם הסוחף אחריו ציבור. ההיפך הוא הנכון.

במצב כזה, המצביעים העדיפו את מה שהם כבר מכירים.

הבחירה הזאת מעידה, בראש ובראשונה, על משבר המנהיגות במפלגת העבודה ובפוליטיקה הישראלית.

            מנהיג הפועלים ממגדלי אקירוב

"והאיש משה ענו מאוד, מכל האדם אשר על פני האדמה" (במדבר י"ב ג') קראנו בשבת האחרונה בפרשת השבוע. התורה מציינת את הענווה כאחת התכונות הראויות לציון ולחיקוי אצל גדול המנהיגים.

לאחרונה ביקרתי בצריפו של דוד בן גוריון בשדה בוקר ובמרכז בגין בירושלים - בשחזור דירתו השכורה, הצנועה, עם הריהוט הישן (האוטנטי), של מנחם בגין ברחוב רוזנבלום בת"א. שני המנהיגים הדגולים הללו חיו חיי צניעות וענווה. הם ראו עצמם כמשרתי הציבור וראו בשירות הציבור דרך חיים. הם היו מנהיגי אמת, ומנהיגי אמת אינם עושים לביתם.

איפה הם ואיפה אהוד ברק. אצל ברק קיימות שתי אופציות – להיות ראש הממשלה או להמשיך לגרוף מיליונים בעסקים.

מגוריו במגדלי אקירוב מבטאים בעיקר בחירה תרבותית – לחיות בין שועי ארץ, במבצר הנבדל מן הציבור, מנוכר אליו ואטום כלפיו.

הצריף של בן גוריון הוא סמל. גם מגדלי אקירוב הם סמל. מגדלי אקירוב הם המקום הרחוק ביותר משדה בוקר.

בסיבוב הראשון של הפריימריס במפלגה המכנה עצמה מפלגת העבודה, נבחר האיש ממגדלי אקירוב. אני מסתכן בניחוש, שהוא ינצח גם בסיבוב השני.  

* "שווים"