הבלוג של אורי הייטנר

השבוע לפני חצי יובל שנים פרצה מלחמת לבנון הראשונה / שלום הגליל. במועד זה ניתן לציין גם 25 שנים לתופעת הסרבנות הפוליטית בצה"ל; למחלת הסרבנות הפוליטית בצה"ל.

מלחמת הלבנון (למעט השלב הראשון שלה) היתה שנויה במחלוקת קשה בחברה הישראלית. במדינה דמוקרטית, מחלוקות פוליטיות מוכרעות בהרמת אצבע במוסדות הנבחרים. בידי האזרחים דרכים רבות להשפיע על המערכת הפוליטית – בראש ובראשונה בקלפי, וכן בהפגנות, עצרות, שביתות שבת ורעב, עצומות, מכתבים למערכת ועוד. בימי מלחמת לבנון, נשבר הקוד הדמוקרטי הזה, בידי קבוצת אנשים ששברה ברגל גסה את כללי המשחק וניסתה להיאבק על דרכה בדרך בלתי לגיטימית – סרבנות לשרות בלבנון.

משמעותו של צעד זה, היא ניסיון למנוע בעד הממשלה הנבחרת לבצע את מדיניותה, באמצעות יצירת מסה קריטית של חיילים שיסרבו לבצע את פקודותיה, ובכך יהפכו את מימוש המדיניות לבלתי אפשרי. זהו פוטש. לא פחות ולא יותר.

המזימה כשלה, מאחר ומספר הסרבנים היה זעיר. אולם הסלחנות של החברה הישראלית וצה"ל עצמו כלפי התופעה החמורה, יצרה תקדים חמור. נוצרה לגיטימציה להתנקשות בדמוקרטיה הישראלית באמצעות חיילי צה"ל.

עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה, הורחבה הסרבנות גם לשירות בשטחים. לאחר הסכמי אוסלו אמר המנהיג הרוחני של הסרבנים, ישעיהו לייבוביץ', שמעתה אין עוד הצדקה מוסרית לסרבנות, כיוון שאם אחרי ההסכם הפלשתינאים יפרו אותו, זכותה של ישראל להגן על עצמה. כידוע, הפלשתינאים לא קיימו את חלקם בהסכם אוסלו, שהתמצה בהפסקת הטרור. להיפך, מעולם לא הגיע הטרור למימדים שהגיע מאז אוסלו. ואף על פי כן, תופעת הסרבנות נמשכה. ככל שגבר הטרור, בעיקר באינתיפאדה השניה, כך גברה ההסתה לסרב לשרות בשטחים; לערוק ממלחמת המגן נגד הטרור.

ברגע המבחן, במבצע "חומת מגן", התברר שמדובר בקומץ מזערי בשולי השוליים של חיילי צה"ל. אולם החשיפה האדירה של התקשורת הישראלית למכתבי הסרבנים (מכתב הטייסים, מכתב הסיירות וכו') בחודשים שקדמו למבצע, היתה שמן בגלגלי הטרור, שטפח למימדים חסרי תקדים, של אוטובוסים מתפוצצים ופיגועי התאבדות כתופעה יום יומית, הגובה חיי מאות אזרחים וילדים ישראלים.

לקראת ההתנתקות, התפשטה תופעת הסרבנות לצד הימני של המתרס. אלה שבמשך שנים הטיפו, בצדק, נגד הסרבנות, אימצו את שיטת הסרבנות, סיגלו את שפת הסרבנים ("סרבני מצפון","הזכות לסרב", "התנגדות בלתי אלימה" וכו' וכו') ובדיוק כמו השמאל הקיצוני, ניסו לטרפד ולהכשיל את מדיניות הממשלה הנבחרת באמצעות יצירת מסה קריטית של סרבנים בקרב חיילי צה"ל.

כמו מקביליהם בשמאל הקיצוני, גם הם נחלו כישלון חרוץ. כמו החיילים בעלי השקפת העולם השמאלית, שברובם המכריע לא שעו להסתה לסרב, כך נהגו גם רובם המכריע של החיילים בעלי השקפת העולם הימנית והדתית. אולם עצם העובדה שגם בצד ימין ניתנה לגיטימציה לסרבנות, הפכה את התופעה החמורה הזאת ללגיטימית יותר בעיני הציבור, שהחל להתרגל אליה, כמעט עד כדי השלמה.

והנה, בימים אלה החלה מהדורה חדשה של סרבנות – סרבני שדרות. קבוצת קצינים ולוחמים במיל', תושבי שדרות, הודיעה שתסרב לשרת במילואים בשל אוזלת ידה של הממשלה בתגובה על ירי הטילים ובמניעת המשך הירי.

יש הבדל בין הקריאה הזו לסרבנות לקודמותיה. הפעם אין הכוונה לנסות לגייס המוני סרבנים כדי לסכל את מדיניות הממשלה, אלא בעיקר ביטוי של מחאה וזעקה מצד אזרחים במצוקה ביטחונית קשה. אולם גם ככזאת, הקריאה הזאת גורמת לנזק חמור לדמוקרטיה הישראלית – היא מעצימה את הלגיטימציה הציבורית לסרבנות, והופכת אותה כמעט לתופעת טבע; מי שכועס על משהו במדינה, ירשה לעצמו לסרב לשרת.

קשה לצאת נגד פעולה של אזרחים משדרות, לא רק כיוון שביקורת כלפיהם אינה פוליטיקלי קורקט, אלא גם בשל הסולידריות האמיתית איתם, בשעתם הקשה. קשה לי לבקר אותם, כיוון שאני מסכים עם טענתם שהמדינה אינה עושה די במלחמה נגד טרור הקסאמים. אך חרף הקושי, חשוב שמכתב הסרבנים יתקל במענה ציבורי האומר – עד כאן! גם במאבק הצודק ביותר חייבים להיות קווים אדומים.

הסרבנות היא חציית קו אדום. אי אפשר לנהל דמוקרטיה ללא שמירה על כללי המשחק. כללי המשחק ברורים – האזרחים בוחרים את הדרג המדיני. הדרג המדיני הוא הקובע את המדיניות ומטיל על צה"ל את המשימות. חיילי צה"ל חייבים לבצע את ההוראות החוקיות של הצבא. אסור להפוך את כללי המשחק הללו על פיהם. עד כה כל גלי ההסתה לסרבנות נכשלו, אך אם יצליחו חלילה, הסרבנות עלולה להרוס את צה"ל. ללא צה"ל חזק, אין קיום למדינה ואין קיום לעם היהודי. אף חייל, בסדיר ובמילואים, אינו רשאי להתנער מאחריותו.

צודקים תושבי שדרות בביקורתם על אוזלת ידה של הממשלה בטיפולה בירי הטילים, אך רק הממשלה מוסמכת לקבוע את דרכי התגובה. זכותם וחובתם של אזרחי ישראל ובוודאי של תושבי שדרות להשפיע על הממשלה ולמחות על דרכה. אולם עליהם לעשות זאת אך ורק במסגרת הלגיטימיות הדמוקרטית.    

* הפורטל לשוויון זכויות וצדק חברתי bsh