מלחמה פסיכולוגית
ההצהרות המתלהמות ויצירת אווירת ערב מלחמה עם סוריה, לא נועדו לאוזניים הסוריות. מטרתן לא היתה להרתיע את הסורים, אלא את אזרחי ישראל. היה זה ספין שנועד להעביר מסר לפיו אם לא ניסוג מהגולן תפרוץ מלחמה. זו הברירה – נסיגה או מלחמה. עיתוני סוף השבוע הפליגו בתיאורים פלסטיים של המלחמה, שלא ידענו כמוה.
כבר בראשיתו של הסיבוב הנוכחי, הוציאו מצדדי הנסיגה את נשק יום הדין – איום על אזרחי ישראל במלחמה. בתום שבוע הספין הקשה הזה, התפרסם סקר דעת קהל ב"מעריב". בסקר זה 84% מהנשאלים הביעו התנגדות לנסיגה מהגולן, לעומת 10% בלבד שהביעו תמיכה בנסיגה. מצדדי הנסיגה ויוזמי הספין חטפו נוקאאוט בסיבוב הראשון.
אבל יש מקום לדאגה. השבוע הזה מעיד על הסרת כפפות ועל התייחסות לנסיגה כאל מטרה המקדשת את האמצעים הנפסדים ביותר.
מאתרג את עצמו
לפני חודשים אחדים התראיין ראש הממשלה אהוד אולמרט והכריז: "כל עוד אני ראש הממשלה, הגולן יהיה ישראלי לנצח". ההצהרה הזו קצת תמוהה מבחינה לוגית. האם אולמרט מאמין שיהיה ראש הממשלה לנצח? האם מבחינתו הנצח הוא תום הקדנציה שלו? אבל מה שחשוב הוא המסר – התנגדות נחרצת לנסיגה מהגולן.
בערב שבת שעברה יצא "ידיעות אחרונות" בכותרת מרעישה, לפיה אולמרט העביר מסר לאסד ובו הביע נכונות לנסיגה מלאה מהגולן. הכותרת לא הוכחשה. אילו הוכחשה, ניתן היה להתווכח האם להאמין להכחשה. אולם משלא הוכחשה, ברור שראה"מ היה מעוניין בה. השאלה האם הכותרת מדוייקת בפרטיה משנית. מה שחשוב הוא שאולמרט מכין את דעת הקהל למו"מ על נסיגה.
מה קרה בחצי השנה האחרונה שגרם לאולמרט לסיבוב פרסה חד כל כך? האם הגולן השתנה? האם סוריה השתנתה? מה קרה?
מה שהשתנה הוא מעמדו של אולמרט. הכישלון במלחמת לבנון השניה, המסקנות הקשות של ועדת וינוגרד, הצפי למסקנות קשות בדו"ח המלא של הוועדה, חקירות מבקר המדינה והמשטרה נגד אולמרט, ערערו מאוד את מעמדו.
בצר לו, נזכר אולמרט בדרך בה שרון הפך משנוא האליטה השלטת בתקשורת, באקדמיה ובמערכת המשפטית ליקירה. ברגע שהחל את תהליך ההתנתקות, נסלחה לו התנהלותו הכוחנית, נסלחה לו השחיתות. התקשורת גוננה עליו "כמו על אתרוג", כפי שהעיד בגילוי לב אמנון אברמוביץ'.
גם אולמרט רוצה להיות אתרוג. אולמרט קרא כנראה מאמרים בעיתונות, כמו מאמרו של עקיבא אלדר ב"הארץ" "חנינה כללית תמורת שלום כולל", ( 5.3.07). במאמר זה אלדר
תקף את אולמרט בתנועת מלקחיים – מצד אחד על דרכו המדינית, אותה הוא ביקר בחריפות. מצד שני הוא הזכיר לאולמרט ש"מגירות היועץ המשפטי לממשלה מתפוצצות מתיקי חקירה נגד ראש הממשלה ודו"ח מבקר מדינה רודף דו"ח ועדת חקירה".
וכאן הציע אלדר לאולמרט עסקה מושחתת. אחרי שהוא הזכיר לו את דרך הנסיגה של שרון "שחיסנה אותו מפני אותה קופת שרצים", הוא הציע לו הצעה שאי אפשר לסרב לה: "לאור ניסיון האתרוג, הסדר מדיני שיוביל לקץ הכיבוש יזכה את אולמרט בחנינה".
חנינה מידי מי? לכאורה, מידי משפט ההיסטוריה, "רק סיום מצב המלחמה עם מדינות ערב יהפוך אותו מהערת שוליים עלובה בתולדות המדינה למנהיג דגול", אך הדברים ברורים – מדובר בסחיטה לשמה. אלדר הזהיר את אולמרט, שאם לא יפעל למימוש דרכם הפוליטית של אלדר וחבריו, הם ירדפו אותו, ימררו את חייו וימצו כל דרך להציגו כמושחת, עד שלא יוכל עוד וייפול. לעומת זאת, אם ינהג על פי תכתיבם המדיני – הם יעניקו לו יד חופשית לנהוג בשחיתות ככל שיחפוץ. מובטחת לו חנינה תקשורתית מראש.
אולמרט נסחט כלימון, כדי להיות לאתרוג. הוא ביצע בתוך זמן קצר תפנית של 180 מעלות בדרכו. הוא משעבד את האינטרס הלאומי המובהק למען האינטרס האישי. הוא מוכן לסגת מהגולן כתשלום דמי חסות לעקיבא אלדר ושכמותו, על מנת שיגוננו עליו כעל אתרוג.
שבע השנים הטובות
מהי המשמעות של התפתחויות אלו עלינו, על הגולן?
שבע השנים האחרונות היו הטובות ביותר בארבעים שנות ההתיישבות בגולן. אחרי עשור שלם תחת חרב העקירה ואיום הנסיגה, עשור של אי ודאות קיומית ומאבק הרואי ומוצלח שהסתיים בניצחוננו, זכינו לשנים של שקט מוחלט. לא זו בלבד שלא התקיים מו"מ על נסיגה, גם לא היה ויכוח פוליטי על הנושא. הוא פשוט ירד מסדר היום.
אנו השכלנו לנצל את התקופה הזאת ליצירת נכסים חשובים ביותר – הרחבת היישובים וגידול חסר תקדים של מפעל ההתיישבות, פיתוח חסר תקדים בכל התחומים, שדרוג משמעותי של חיי הקהילה, מערכת החינוך, המתנ"ס וכד', חיזוק משמעותי של התיירות בגולן. הגולן, שהיה ממותג בתודעה כאזור של צבא או כאזור תחת מו"מ, מותג כאזור אזרחי של איכות חיים, של קהילה טובה, של תיירות. חלה בתודעת הקהל הפרדה בין הגולן לפוליטיקה.
האם תמו שבע השנים הטובות ואנו נכנסים שוב לשבע שנים רזות? האם אנו בפתחו של מאבק חדש? האם עלינו לצאת מיד למאבק?
זו דילמה גדולה. אם נאלץ לחדש את המאבק, ננסה בכל מאודנו לפתח את הגולן כאילו אין מאבק ולהיאבק על הגולן כאילו אין פיתוח. אך אנו יודעים, מניסיוננו שבתקופת מאבק אין אפשרות לקדם את הגולן באותה מידה כפי שהיא היום. יש לנו המון מה להפסיד, ויציאה
למאבק עלולה לגרום לנו להפסדים גדולים. עלינו להיות זהירים כדי לא לצאת למאבק מלא, כאשר אולי מדובר סתם בספין, בבלון ניסוי, בביצה שלא נולדה, בגל עכור אך קצר וחולף.
מצד שני, אסור לנו להמר על קיומנו, לנהוג מנהג בת יענה, להירדם בשמירה ולהפסיד את הגולן מתוך שאננות. עלינו להיזהר ממחדל נוסח מלחמת יום הכיפורים. פסיכולוגית, קשה לנו מאוד לעשות את התפנית הזאת, מעיסוק במה שאנו אוהבים ורוצים לעשות, לעיסוק במאבק על מה שאמור כבר היה להיות מובן מאליו. יש להיזהר מכך, שהקושי האישי
הפסיכולוגי הזה לא יגרום לנו לצייר תמונת מצב אופטימית מידי, ולהשלות את עצמנו שמדובר בצל הרים בלבד.
זו דילמה קשה מאוד המעסיקה אותנו מאוד בימים אלה. גם אני אישית טרם גיבשתי עמדה בנדון. עלינו להעריך את המצב בזהירות רבה, כדי להימנע מטעויות. כמו כן, אני סבור שאין ברירה דיכוטומית בין מאבק מלא לבין שקט מוחלט. יש גם מצבי ביניים, ויתכן שזה המצב שבפתחו אנו נמצאים.
הנכס המרכזי
אם אכן נגיע למסקנה שיש לחדש את המאבק, המטרה המרכזית שלנו צריכה להיות שמירה על הנכס המרכזי שלנו – דעת הקהל. במאבקים הקודמים, השכלנו לטפח את התנגדות הציבור לנסיגה. ראשי הממשלה שקראו את הסקרים נרתעו ברגע האחרון ולא הגיעו להסכם על נסיגה.
בשבע השנים הטובות דעת הקהל התחזקה מאוד לטובתנו. הציבור מבקר בגולן בהמוניו, אוהב את הגולן, רואה בו חלק בלתי נפרד מן המדינה ואינו רוצה להיפרד ממנו. בנוסף לכך, התוקפנות מעזה ומלבנון אחרי שנסוגונו מהם, הוכיחה לציבור שהסכסוך עם הערבים אינו על שטח זה או אחר אלא על עצם זכות קיומה של מדינה יהודית בא"י. ולכן, גברה ההתנגדות לנסיגה.
עם זאת, אנו יודעים מן העבר, שברגע שמתחילות שיחות שלום, והתקשורת כולה מתייצבת למען הנסיגה, מתחולל כרסום בדעת הקהל. המטרה שלנו תהיה לשמר את דעת הקהל ולהקטין ככל האפשר את הכרסום הזה.
המטרה הפוליטית המיידית צריכה להיות השלמת חקיקת חוק משאל העם. הזירה הנוחה ביותר בעבורנו היא הציבור הישראלי. אם החוק יחייב משאל עם כתנאי לנסיגה, תהיה זו הרתעה אדירה כלפי מנהלי המו"מ לא להגיע להסכם על הנסיגה, ואם ההרתעה לא תעבוד, זו הזירה שבה סיכויי הניצחון שלנו הם הגדולים ביותר.
* מידף - עלון קיבוץ אורטל
בבלוג זה
בכל הבלוגים
