הבלוג של אורי הייטנר

בימי מלחמת לבנון הראשונה, דרך כוכב חדש בשמי הפגנות "שלום עכשיו" – אברהם בורג. צעיר חובש כיפה סרוגה בהפגנות "שלום עכשיו" הוא כבר "אדם נשך כלב". לא כל שכן, כשמדובר בבנו של שר בממשלה ששלחה את צה"ל למלחמה, מנהיג המפד"ל הנצחי ד"ר יוסף בורג.

בורג ג'וניור הצטיין מן הרגע הראשון כבעל כושר רטורי יוצא דופן, המאפשר את התבלטותו התקשורתית. אך האמת היא שכלל לא היה צורך שיפתח את פיו – די היה בייחוס כדי שהזרקורים יכוונו אליו. כבר אז, בראשית דרכו הציבורית, משהו בבורג הקרין חוסר יושרה – מין תחושה שיצר התבלטות פרובוקטיבי הוא המוליך אותו, ולכן הוא מציג מרד נעורים מאוחר באביו, בפרהסיה, כדי להדהים ולהפתיע.

שנים אחדות מאוחר יותר נכנס בורג לפוליטיקה, כשהוא מזהה עצמו בעיקר עם נושא אחד – הפרדת הדת מהמדינה. ושוב, דומה היה שיש כאן בעיקר רצון להדהים ולהתריס: הנה, בנו של מנהיג המפד"ל, התנועה שדגלה העיקרי לאורך השנים היה החיבור בין דת ומדינה, בנו של האיש המזוהה יותר מכל עם החיבור הזה, בנו של האיש שנהג לומר שהצלע החשובה ביותר בחיבור בין דת ומדינה היא ו' החיבור; דווקא הוא נושא את דגל ההפרדה בין דת ומדינה. דווקא הדתי, חובש הכיפה היחיד במפלגת העבודה, הוא הדוחף המרכזי להפרדה בין דת ומדינה.

והנה, עכשיו מנסה בורג שוב להדהים. הנה, האיש שהיה יו"ר ההסתדרות הציונית, האיש שישב על כסאו של הרצל – דווקא הוא ממקם את עצמו כנושא הדגל של הדרך האנטי ציונית. הוא, שהיה יו"ר הכנסת של המדינה היהודית, שניסה בכל מאודו להיות ראש ממשלת המדינה היהודית, ממצב עצמו כבולט שבמתנגדי המדינה היהודית. ושוב, אותה ההנאה – להדהים, לתפוס כותרות, להיות הילד הרע והשובב שאינו הולך בתלם, אינו עושה את המצופה ממנו, הנונקונפורמיסט. הפרובוקטור.

בורג, שהורגל במשך שנות דור לפינוק תקשורתי, הוזכר בשנים האחרונות בתקשורת בעיקר בחשדות לשחיתויות ובפרשה המביכה של הג'יפ והנהג (אליה עוד אחזור). הוא היה חייב לחזור לכותרות בנושאים פוליטיים ואידיאולוגיים, ואין דרך קלה יותר מאשר להשתין מהמקפצה.

ניתן היה למצות את ההתייחסות לראיון של בורג במוסף "הארץ" (איני מתייחס לספרו, מאחר ולא קראתי אותו) בניתוח הפסיכולוגיסטי הזה. אולם איני מסתפק בכך, כיוון שאין אלו דעות יחיד. בורג מייצג זרם בציבוריות הישראלית, שגם אם הוא שולי בחברה, הוא תופס מקום מרכזי יותר ויותר באליטה האקדמית והתקשורתית בישראל. אפשר לנוד לבורג בבוז, אך אי אפשר להתעלם מפוטנציאל ההרס של השפעתו הרעה, ולכן ראוי להתייחס גם לגופם של דברים.

****

בספרו המעולה והחשוב "פוסט ציונות, פוסט שואה", מתמודד פרופ' אלחנן יקירה, ראש החוג לפילוסופיה באוניברסיטה העברית, איש השמאל הציוני, עם תופעת הכחשת השואה הפופולרית מאוד בשמאל הרדיקלי באירופה ובישראל.

יקירה מתאר, בספרו, כיצד אותם גופים משתמשים בשואה כדי להיאבק נגד מדינת ישראל. הם מציגים את ישראל כמדינה שקמה כתוצאה מהשואה, כיוון שהציונות הפעילה סחיטה רגשית על רגש האשמה של המערב. מדינת ישראל מטפחת עיסוק אובססיבי בשואה, ובכך מסגלת לעצמה תרבות של קורבניות, כדי להרשות לעצמה לנהוג כמו הנאצים, כלפי הפלשתינאים. הקורבנות האמיתיים של השואה, לפיכך, הם הפלשתינאים. יש המרחיקים לכת בגישה הזאת עד הכחשת השואה, פשוטה כמשמעה. יש הנעצרים בגימוד השואה, באמצעות ההשוואות המופרכות מסוג זה.

יקירה מוכיח, שהאובססיה בנוגע לשואה היא דווקא בקרב הגורמים האנטי ציוניים ואנטי ישראליים האלה, כולל בתוך ישראל. השואה אינה הגורם המרכזי, ובוודאי לא הבלעדי להקמת המדינה. הציונות קדמה לשואה. כפי שמפורט במגילת העצמאות, הזכות הטבעית וההיסטורית למדינה יהודית בא"י נובעת מגורמים רבים, שהשואה היא רק אחד מהם, ולא החשוב שבהם. אמנם כן, השואה מוכיחה את צדקת הציונות ואת חוסר התוחלת בחיים יהודיים בלתי ריבוניים בגלות, אבל צדקת הציונות עומדת בפני עצמה. הביטחוניזם הישראלי מושפע מהשואה, מן העובדה שהעם היהודי חסר הריבונות כמעט והושמד, אך הוא נובע בראש ובראשונה מהמצב האובייקטיבי של מלחמת הערבים נגד המדינה.

לעומת זאת, הגורמים המרבים לדבר על "תסביך השואה", "תסביך הקורבניות" וכו', הם אובססיביים לשואה. הראיון של בורג מעיד על כך יותר מאלף עדים. עיקר הראיון, וכנראה שגם עיקר הספר, הוא עיסוק אובססיבי בשואה, מתוך רצון ליצור את הזיקה בין ישראל לנאציזם.

הראיון עם בורג רצוף סתירות פנימיות. מצד אחד, ברצותו להוכיח את תיאורית "תסביך הקורבן" ו"הנכות הנפשית" שהיא מחוללת במדינת ישראל שהינה "מדינת טראומה", הוא לועג להצגת אחמדיניג'אד כהיטלר והחמאס כצורר. הצגת כל אויב כזה כנאצי היא ביטוי לתסביך ממנו עלינו להשתחרר.

אולם בעוד אין להשוות את איראן, שאינה מסווה את כוונתה להשמיד את המדינה, ואת החמאס, הרוצח יהודים באשר הם יהודים בשל יהדותם, לנאצים, אין לבורג כל בעיה להשוות את ישראל לנאצים. כמו מכחישי השואה באשר הם, כך גם בורג אובססיבי בניסיון להוכיח שישראל היא הנאציזם של ימינו. וכדי לעדן זאת, הוא מסביר שאין הוא אומר שישראל היא נאצית, אלא שהיא ... נאציונל סוציאליסטית, שהיא "מפולת פשיסטית". כאילו אמר שאינו משווה את מנהיגי ישראל להיטלר אלא לפיהרר אדולף.

פרוורסיה, מגדיר יקירה את הגישה הזאת. בורג מגלם, בדבריו, את הפרוורסיה האנטי ציונית הזאת.

****

בורג רוצה לעבור מהרצל לאחד העם. גם אני הייתי רוצה יותר אחד העמיות בחיינו – יותר תרבות ורוח יהודיים. אולם אחד העם ללא הרצל, כמוהו כנשמה ללא גוף.

הגולה, אליה עורג ומתגעגע כל כך בורג, הביאה את העם היהודי למבוי סתום. בשואה הוכח שאין עוד קיום פיסי לעם היהודי, ללא ריבונות. ההתבוללות ההמונית של יהודי המערב, מוכיחה שאין גם קיום רוחני ליהדות בגולה, ללא המדינה. קיומה של ישראל כמדינה יהודית, מהווה תעודת ביטוח פיסית וביטחונית לכל יהודי בעולם. קיומה הוא כוכב צפון שיוצר זיקה של יהודי הגולה ליהדותם, והוא המחסום העיקרי בפני ההתבוללות.

משמעות ביטולה של המדינה היהודית בימינו, היא סופו של העם היהודי. בורג יכול לומר שהעם היהודי חי אלפי שנים ללא ריבונות. נכון, אך אז העם היהודי התקיים בזכות הסתגרותו ובדלנותו. בורג לועג ל"מנטליות הגטו", להסתגרות ולהתבדלות. הרי הוא מגדיר עצמו כאזרח העולם – זה מרכיב הזהות העיקרי שלו, מעל להגדרותיו כיהודי וכישראלי. ללא מדינה יהודית וכשהיהודים בעולם הם בראש ובראשונה אזרחי העולם, לא יתקיים עם יהודי.

הביטוי המובהק ביותר לזיקה של מדינת ישראל ליהודי העולם, הוא חוק השבות, המתייחס לכל יהודי כאל אזרח ישראלי בפוטנציה. בורג, המטיף לביטול חוק השבות, מגדיר אותו משום מה כחוק ש"נותן גט כריתות בינינו לבין יהדות התפוצות". איך אפשר להסביר אמירה משוללת הגיון כזאת? ההסבר היחיד הוא הפרוורסיה האובססיבית האנטי ציונית. חוק השבות נועד לעודד עליית היהודים לא"י. בורג, המציג רומנטיקה ואידיאליזציה של הגלות, רואה בחוק השבות איום על השקפתו.

בורג קורא להשתחרר ממנטליות הגטו של "מדינת הטראומה", אך הוא מטיף לביטוי האולטימטיבי של מה שניתן להגדיר כתסביך זה: "אני מציע לכל ישראלי להוציא דרכון זר".

בורג רואה עצמו כממשיכה של היהדות הגרמנית של פעם. אחד מהוגי הדעות החשובים של אותה "היהדות הגרמנית של פעם", הפילוסוף תיאודור לסינג, פירסם לפני כ-75 שנה את ספרו הידוע "שנאה עצמית יהודית". לסינג ניתח את פתולוגית השנאה העצמית המושרשת עמוק בקרב היהודים, לאורך הדורות. בורג הוא התגלמות התופעה הפרוורסית הזאת.

האופנה העדכנית של האנטישמיות היום, היא להגדיר עצמה כ"אנטי ציונות". האופנה העדכנית של השנאה העצמית בקרב יהודים היום, היא יהודיות אנטי ציונית. אין הפרדה אמיתית בין אנטישמיות לאנטי ציונות. שלילת הציונות, היא שלילת זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי. ומי ששולל מן היהודים את הזכות הטבעית המוקנית לכל עם, מהו אם לא אנטישמי?

****

אברהם בורג היה יו"ר הסוכנות וההסתדרות הציונית. כעת הוא כורת גט כריתות לציונות. גט כריתות? לא לגמרי. הוא נלחם עד כלות הנשימה, על זכותו הלגיטימית להחזיק רכב4x4  ונהג צמוד לכל חייו, על חשבון הסוכנות היהודית. את החוצפה המושחתת הזאת מציג בורג כמלחמה סוציאליסטית של עובד על זכויותיו...

נראה לי שמאבקו זה מעיד יותר מכל על הרצינות בה יש להתייחס ללהגו האידיאולוגי.

  הפורטל לשוויון זכויות וצדק חברתי bsh