הבלוג של אורי הייטנר

40 שנה מלאו למלחמת ששת הימים. שנה מלאה למלחמת לבנון השניה.

במשך שישה ימים, הביס צה"ל שלוש צבאות של מדינות ערב. במשך למעלה מחודש, לא הצליח צה"ל לנצח את החיזבאללה, ארגון טרור וגרילה המונה כמה מאות לוחמים. "ניצחנו בנקודות", כדברי הרמטכ"ל הקודם. אוי לבושה!

מה קרה? זה אותו צה"ל?

בלילה שבין 4-5.6.67, שעות ספורות טרם פרוץ מלחמת ששת הימים, כינס האלוף ישראל טל ("טליק"), מפקד אוגדת הפלדה, את מפקדי אוגדתו לפקודה ותדריך. הוא סיים את התדריך בנאום, בו אמר בין השאר:

"היעד העומד בפנינו אינו רק יעד פיסי של שטח וכוחות, אלא בראש ובראשונה יעד פסיכולוגי ומוראלי. מי שינצח יעבור מבחינה מוראלית לאופנסיבה, ומי שייכשל יעבור לנסיגה מבחינה נפשית. מדינות אחרות יכולות להרשות לעצמן להפסיד את הקרב הראשון, להפיק לקחים מן המפלה, להתארגן, להתקיף שנית ולנצח. לנו אסור בשום אופן להפסיד דווקא את הקרב הראשון. לכן הדבר הוא פשוט: גורל הקרב ביבשה תלוי בהצלחת הקרב שלנו. פירושו, שגם גורל המדינה כולה תלוי במה שאנחנו נעשה. עכשיו אני הולך להגיד דבר חמור, אך אין לנו ברירה אחרת. הקרב הזה יהיה קרב לחיים ולמוות. כל אחד יסתער עד הסוף ללא התחשבות באבידות. אין נסיגה, אין עצירה, יש רק הסתערות קדימה".

לאחר מלחמת לבנון השניה, אמר ראש אכ"א אלוף אלעזר שטרן: "עודף רגישות לחיי אדם גרם לצה"ל לחלק מהכישלונות במלחמה בלבנון ... בגלל נפגע אחד או שלושה עצרו קרב שלם - וזה לא צריך לקרות".

זה כל ההבדל כולו. חיילי צה"ל מודל 2006 אינם פחות טובים מחיילי צה"ל מודל 1967. הם בוודאי מקצועיים יותר. לבטח הם מצויידים יותר. ההבדל הוא ברוח הלחימה, ובראש ובראשונה ברוח הלחימה של הדרגים הבכירים, החל בדרג המח"טים וכלה בדרג המדיני. יתכן שהביטוי "עודף רגישות לחיי אדם" קיצוני מידי, אך המסר הוא אמיתי – חלה שחיקה חמורה בערכי הדבקות במשימה, החתירה למגע, החתירה לניצחון ונכונות ההקרבה.

כל הקונספציה המופרכת של המלחמה, לפיה ניתן לנצח במלחמה בלי להלחם ובלי לשלם מחיר, באמצעות חיל האוויר והארטילריה בלבד, היא פרי באושים של השחיקה הזאת. הקונספציה הזאת תרגמה את התשתית הנפשית שציינתי לתכנית מבצעית אופרטיבית. עובדה, גם כאשר הוכח בימים הראשונים עד כמה מופרכת הקונספציה, ממשלת ישראל וצה"ל המשיכו לדבוק בה לאורך כל המלחמה.

במלאת שנה למלחמה, חשוב מאוד להצביע על הכשל המהותי הזה. לצערי, בשיח הציבורי הולכת וגוברת הנטיה להצביע על עצם היציאה למלחמה ככשל של קיץ 06'. אבל היציאה למלחמה היתה הכרח. מדינה ריבונית אינה יכולה להשלים עם פגיעות קשות כל כך בריבונותה, שהגיעו לשיאם ביום פרוץ המלחמה – באירועים בהם נהרגו 8 חיילים, נחטפו שני חיילים וכל אזור הצפון הותקף בקטיושות.

יש לשבח את ראש הממשלה והממשלה על שהחליטו להגיב בעוצמה. הבעיה אינה בכך שהממשלה החליטה להלחם, אלא בכך שלא ניצחנו במלחמה שהיתה צריכה להסתיים בריסוק החיזבאללה ובניצחון ברור וחד משמעי של צה"ל. הבעיה אינה בעצם ההחלטה על המלחמה, אלא באופן בו היא נוהלה.

אני רואה דמיון בין המלחמה לבין אסון ורסאי. הבעיה באסון ורסאי לא היתה בכך שנבנה אולם ורסאי, אלא בכך שהוא נבנה מפל-קל. מלחמת לבנון השניה היתה מלחמת הפל-קל.

****

... ומי יודע? אם רוח אנטבה היתה מפעמת בקרב מנהיגי המדינה - האם גלעד שליט היה מוחזק במשך שנה בשבי, במרחק יריקה מגבול המדינה?

* "שישי בגולן"