הבלוג של אורי הייטנר

בכ"ז בתמוז תרצ"ט 6.7.37, לפני 70 שנה בדיוק, התיישבה קבוצת חלוצים מגרמניה וחברי תנועת הנוער "השומר הצעיר נצ"ח" מהארצות הבלטיות, מאוסטריה ומצ'כוסלובקיה, במזרח הכינרת, למרגלות הסוסיתא, והקימו את קיבוץ עין גב.

היתה זו התיישבות חומה ומגדל, שעלתה לקרקע בעיצומם של מאורעות הדמים, מאורעות תרצ"ו-תרצ"ז. קיבוץ עין גב עלה על הקרקע בחיפזון רב, יום אחד לפני פרסום ההצעה לתכנית החלוקה (ועדת פיל) ומתוך ניסיון להשפיע על עיצוב גבולות הארץ באמצעות קביעת יתד במקום זה. קומץ צעירים התיישבו בנקודה מרוחקת ומבודדת, רחוקה מכל יישוב יהודי, מעבר לכינרת, סמוך לגבול, בעיצומם של ימי השתוללות הכנופיות הערביות. היתה בכך העזה רבה.

במשך 11 השנים שעד מלחמת העצמאות, נשאר היישוב בבדידות מזהרת, יישוב יהודי בודד ממזרח לכינרת. במלחמת העצמאות היה היישוב בודד ונצור לאורך חודשים ארוכים וקשים. הקשר היחיד שלו עם היישוב העברי ואח"כ עם מדינת ישראל, היה בסירות שיצאו מידי לילה לטבריה. ילדי היישוב וחלק מן האמהות פונו באישון לילה בסירות לטבריה ולאחר ימים אחדים – לגבת ואלונים. הגברים, הרווקות ו-13 אמהות נותרו בקיבוץ, שהיה למשלט צבאי, שנוהל כיחידה צבאית לכל דבר, בפיקודו של מא"ז היישוב. אפילו משפטים צבאיים על הפרת משמעת היו במקום (לחברים / לוחמים שיצאו לחופשה בטבריה, וחרף הפקודה לא לזוז מטבריה כדי להיות זמינים לכל קריאה, נסעו לראות את ילדיהם בחיפה). במשך חודשים, היישוב הופגז מידי יום ביומו. סמוך להפוגה הראשונה, במשך שלושה ימים רצופים, עמד היישוב מול שלוש מתקפות של אויב שניסה לכבוש את המקום – הצבא הסורי, למחרת צבא ההצלה של קאוקג'י וכעבור יום נוסף כנופיות ערביות מן הסביבה. היישוב עמד בשלוש ההתקפות והדף את התוקפים, תוך שהוא מסב להם אבידות רבות. סמוך להפוגה השניה, בלילה האחרון לפני הכנסה לתוקף, 40 חברים / לוחמים כבשו את הסוסיתא, ההר שהיה למפלצת, שממנו הופגז ונורה היישוב מידי יום. מרגע זה ואילך, קומץ החברים החזיקו ביישוב ובמשלט שלצדו – הסוסיתא. קציר הדמים של הקיבוץ במערכה היה כבד – שבעה חברים וחברה ופצועים רבים.

איך זה קרה, שקומץ לוחמים, שאינם יחידה צבאית מאורגנת אלא חברות וחברים בקיבוץ אחד, עם מעט מאוד נשק ומעט מאוד תחמושת, הצליחו לעמוד בחודשי התשה ולהדוף שלוש התקפות של כוחות גדולים פי עשרה (ההתקפה הראשונה היתה של גדוד סורי, מלווה בירי פגזים ובהפצצות מן האוויר), חמושים הרבה יותר, מאומנים הרבה יותר, נהנים מעדיפות טופוגרפית חד משמעית ומיתרון היוזמה? הרי הסבירות של ניצחון כזה היא אפסית! אין ספק, שהיה זה ניצחונה של הרוח.

נתגלגל לידיי לאחרונה הספר "עין גב במערכה",  שיצא ביוזמת בן גוריון בידי הוצאת "מערכות" של משרד הביטחון בשנת 1950. שם המשנה של הספר הוא "המצודה בקדמת הכינרת". הספר הוא יצירה קולקטיבית של חברי עין גב, המגוללת בפרוטרוט את האפופיאה מעוררת ההתפעלות של עין גב במלחמת השחרור. הספר מתאר את שהתרחש יום אחר יום, תוך שילוב של סיפורי החברים, מכתבים שכתבו בימי הקרבות ורישומים מתוך הקרבות.

מעבר לתיאור המרתק של יומן האירועים, גם חברי עין גב מתמודדים עם השאלה הזאת – איך הם הצליחו במשימה הבלתי אפשרית הזאת? בסיכום המערכה שכתב המא"ז אפרים דפני, הוא מנה את "מקורות העמידה", כפי שכינה את המוטיבציות שאפשרו את עמידת הקיבוץ במערכה. הגורם לניצחון הוגדר בידיו כ"רוחו של האדם הלוחם". הוא שולל את הטענה שזהו כוח ה"אין ברירה" ומציע מספר מקורות אחרים: א. אהבת המקום. ב. החינוך והעבר התנועתי החלוצי. ג. חיי קיבוץ. ד. מצבה הגיאוגרפי המיוחד של עין גב. ה. אמונה בניצחון.

כל אחד מן הסעיפים הללו פורט בפסקה מיוחדת. את האמונה בניצחון הוא הגדיר כ"אמונה בצדקת ענייננו, אמונה ביכולתנו ואמונה בניצחוננו" וזה היה "המקור העיקרי של כוח עמידתנו". מעניין במיוחד הסברו של דפני אודות המוטיבציה הנובעת ממצבה הגיאוגרפי המיוחד של עין גב. "ההולך להיאחז בפינה מבודדת בארץ הזאת יודע את מידת ההסתכנות הכרוכה בזה. קיבוצנו עלה על הקרקע, כשמאורעות הדמים של שנות תרצ"ו תרצ"ט היו בכל תוקפם ותכנית חלוקת הארץ איימה בצמצום השטח להתיישבות. הוא עלה על אדמתו בשליחות העם להרחיב את תחום ההתיישבות. הכרת השליחות הזאת מלווה אותו מראשית צעדיו. ההגנה על המקום הזה אינה, איפוא, הגנה על ביתו ועל משקו בלבד, אלא גם על מילוי שליחותו. היה ברור, שברגע של מלחמה ממש תהיה הברירה: או עמידה עד הסוף, או פינוי המקום. המוצא השני לא עלה מעולם על דעת הקיבוץ. המצב האובייקטיבי דרבן אותו להכנות מעשיות ולכוננות נפשית תמידית לקראת מצבי חירום, יהיו אשר יהיו".

משמעות הדברים היא, שהקיבוץ קם לצורך משימה – הגשמת חזון התיישבותי. החזון זרם בעורקי חבריו, ונתן להם את הכוח לעמידה חסרת ההגיון, כביכול, במלחמה.

מה היה חזונם ההתיישבותי של מקימי עין גב? בפתח הספר, בטרם מתחיל סיפור המלחמה, מופיעה מסה של אחד מוותיקי עין גב, עורך הספר, מרדכי ניישטט. ניישטט שואל אף הוא מה המוטיבציה להעזה של חברי עין גב מרגע עלייתם לקרקע ואילך ובפרט במלחמה? מה החזון שיצר את המוטיבציה הזאת? החזון הוא הרחבת גבולה של המדינה שבדרך באמצעות המעשה ההתיישבותי. "מעולם לא הסכימו היהודים לגבולות [הגבול בין המנדט הבריטי שנועד למדינה היהודית לבין המנדט הצרפתי שנועד לסוריה א.ה.]; כשם שלא ויתרו על אזור מאזורי ארצנו שמעבר לקווי הגבול כן לא ויתרו גם על אזור זה. רצועת קרקע זו של קדמת הכינרת הדרומית, שיכלה גם היא להישמט מידי היהודים בגזירת חותרי גורל ארצנו, היא כעין פרוזדור לגולן ממערב. והגולן, לא זו בלבד שהוא נמנה עם גבולותיה ההיסטוריים של ארצנו, אלא שהיו בו, כידוע, גם כמה ניסיונות של התיישבות בראשית הציונות המעשית. שטחי קרקע נרחבים שלו – זכות בעליהם היהודים עדיין לא פקעה. על כן ניתן צו להזדרז ולתקוע יתר במקום זה, שתהא עובדה קיימת. כובשי עין גב הצעירים נשאו עיניהם מ ז ר ח ה [הדגשה במקור א.ה.] מעין גב ולמעלן... קסמו להם מרחבי הגולן הטמירים, שבהם חבוי גם עבר היסטורי רחוק של יישוב יהודי צפוף בימי בית שני וגם עבר לא רחוק של נחשוניות חלוצית נפלאה שנארגה במסכת מאמצים לקנות אחיזה באזור מבורך זה. מעין גב ולמעלן... זה משך את הלב. זה קסם. זה היה חזון נעורים, אשר איש לא ידע אם יתגשם בזמן מן הזמנים, ומתי וכיצד. בסערת הנפש של הצעירים חברו יחד שתי החוליות הרחוקות זו מזו לשרשרת אחת, ובמלאכת הכיבוש, שטרחו בה, חישלו חוליה חדשה לזו השרשרת".

הכותב מתאר את הנופים עתירי המורשת היהודית בגולן, שמתיישבי עין גב ערגו אליהם. הוא מזכיר את שרידי בתי הכנסת היהודיים מימי בית שני והוא מפרט את רפיד, אל דיקה, א-תל, בית ציידא, חרבת כנף, אום אל קנטיר אותו הוא מזה כקמטריה התלמודית. הוא מצטט מן התלמוד אזכורים של סוסיתא ועיירותיה השכנות. הוא עורג אל חמת גדר אותה הוא מגדיר כמרכזה הרוחני של יהודי תחום סוסיתא. "בעונת הרחצה היה יורד לאל חמה רבי יהודה הנשיא ושם נפגש עם תלמידי חכמים רבים". ועוד – "בהשקיפך מעל מגדל הצופים לעבר הכיפה המונומנטאלית של סוסיתא השוממה, תנוח העין גם על שני כפרים סוריים שמשני עבריה, מצפון ומדרום. מדרום – לאורך קו הרכס, מעליך ממש, נשקף כפר חאריב, שאינו אל כפר חרובא, מהעיירות היהודיות שבתחום סוסיתא. הנך רוחש חיבה יתירה לעברו היהודי של כפר זה, כי ממנו יצאו שני אחים גיבורים, שהיו מצביאים בצבאותיו של בר כוכבא. מצפון לסוסיתא, מתחת לקו הרכס, נראה הכפר העלוב ביר-א-שגום. מה היה לו לכפר זה, בימי קדם, אין אנו ידועים. ואילו עברו הקרוב מדבר אל לבנו. בתוכו הוקמה המושבה בני יהודה ע"י צעירים מצפת, לפני כשישים שנה. מושבה זו שאדמותיה גובלות באדמות שלנו, נחרבה בשנת 1920 חורבן גמור. וכן הלאה, וכן הלאה, תיאורים מפורטים (כולל גמלא, המזוהה בטעות במקום אחר מהאתר שזוהה רק אחרי מלחמת ששת הימים).

ובכן, חזונם של חברי עין גב, היה לפרוץ את הדרך להתיישבות בגולן על מנת להכליל אותו בתחומי מדינת ישראל. החזון הזה נתן להם את הכוח לעמוד בודדים בכל השנים הללו, להדוף את הפלישה ולנצח במלחמת העצמאות. אחרי המלחמה הוקמו באזור יישובים נוספים – תל קציר, האון ומעגן. אולם החזון, שחרור הגולן ויישובו ביהודים, טרם הוגשם. במשך 18 שנים נוספות, אחרי המלחמה, הסורים ישבו עדיין בגולן. עין גב המשיך להיות יישוב ספר שסבל מהצקותיהם ותוקפנותם הבלתי פוסקת של הסורים.

את חזונם של חלוצי עין גב הגשמנו אנו, מתיישבי הגולן. 30 שנה בדיוק אחרי עלייתה של עין גב לקרקע, ב-14.7.67, עלו ראשוני מרום גולן לעלייקה וחידשו את ההתיישבות היהודית בגולן.

חלפו שנים. בתקופה הקשה של המאבק על הגולן, ראינו בתושבי עמק הירדן והגליל העליון את שותפינו ובני בריתנו האמיתיים. למרבה הצער, נחלנו אכזבה מרה. אזרחי ישראל, ברובם, היו עם הגולן. דווקא חברי הקיבוצים בעמק ובגליל לא היו איתנו. נכון, בין הנאבקים על הגולן היו גם תושבים מן העמק, שהבולט בהם הוא חבר עין גב, תא"ל (מיל') עוזי קרן, היום יועץ ראש הממשלה להתיישבות, שהינו בשר מבשרנו והיה חלק בלתי נפרד מהנהגת המאבק. אולם רוב חברי הקיבוצים התנכרו.

זו תופעה שקשה להסבירה. איך אנשים שהיו מוכנים למסור את נפשם ולהלחם בכל מחיר על קיומו של יישוב בודד בן עשר שנים, היו מוכנים לוותר ללא קרב וללא תכלית על חבל התיישבות שלם, רב דורי, שעצם הקמתו היא הגשמת החזון שבשמו הם נלחמו במסירות נפש כזו במלחמת העצמאות. אין לכך כל הסבר, מלבד מפולת רוחנית, ערכית, מוסרית.

ואף על פי כן, נישא ברכה לתושבי עין גב בת ה-70, ברכת ממשיכי דרכם ומגשימי חזונם.

* "שישי בגולן", "בעמק וברמה", "חדשות בן עזר"