הבלוג של אורי הייטנר

התנגדתי לתכנית ההתנתקות. את התנגדותי הבעתי מעל כל במה אפשרית, כולל במה זו. לא, לא רציתי ואיני רוצה בשלטון ישראלי על מיליון וחצי הפלשתינאים בעזה. אולם לא חשבתי שזו הדרך להיפרד מהם.

לא חשבתי שהדרך להיפרד מהם חייבת להיות כרוכה בעקירת שני גושי ההתיישבות – גוש קטיף והתוחמת הצפונית של רצועת עזה. לא חשבתי שיש להרוס את כל היישובים ולגרש את כל התושבים, גם אם אני סבור שהיתה זו טעות להתיישב דווקא בתוך רצועת עזה. תמכתי בכינוס יישובים מבודדים כמו נצרים וכפר דרום לגושים, אך לא בעקירה טוטאלית ואכזרית כפי שהיתה.

לא חשבתי שיש הצדקה כלשהי לנסיגה מהתוחמת הצפונית, שאין בה פלשתינאים, היא אזור התיישבות  ישראלי והיא בעלת חשיבות ביטחונית רבה.

מעל הכל התנגדתי לתקדים הרה האסון של נסיגה מוחלטת, עד קווי 4.6.67. סברתי שהדרך להיפרדות כרוכה בנסיגה ישראלית משטחים עתירי פלשתינאים, במקביל לסיפוח לריבונות ישראל של גושי התיישבות, אזורים ריקים הפנויים להתיישבות ואזורים חיוניים לביטחון. הערכתי שנסיגה מוחלטת, תהווה ניצחון לטרור ותתפרש כך, ובהכרח תביא להתגברות הטרור כדי לסלק אותנו מאזורים נוספים (שדרות, למשל).

סלדתי מהדרך הבלתי דמוקרטית שבה הוביל שרון את התכנית – הצפצוף על משאל חברי הליכוד, פיטורי השרים כדי ליצור רוב מלאכותי בממשלה לתוכניתו, התנגדותו למשאל העם. אף שאיני שותף לחשד שמטרתו של שרון בהתנתקות היתה להיחלץ מפרשיות השחיתות שנקשרו בשמו - תסמונת "האתרוג" של התקשורת הישראלית, שחיפתה על שרון ועל שחיתותו והתנהלותו הקלוקלת והאנטי דמוקרטית כדי שלא להפריע, חלילה, לעקירת היישובים, עוררה בי גועל.

היום, שנתיים אחרי, ברור שההתנתקות היתה מקח טעות. האשליה שאחרי יציאה מעזה לא תהיה לפלשתינאים עילה לתקוף אותנו הופרכה באינספור טילי קסאם שנורו ונורים לעבר שדרות, אשקלון ויישובי עוטף עזה, בחטיפת גלעד שליט ובתוקפנות מתמשכת כלפי ישראל ואזרחיה מתוך האזורים שישראל נסוגה מהם.

היום גם ברור, מה שבשעתו לא העליתי על דעתי, שבניגוד להכנה הדקדקנית והמקצועית מאוד לעקירת היישובים, ממשלת ישראל לא נקפה אצבע לטיפול במגורשים ושיקומם, ועד היום הם זרוקים ללא בית, ללא עבודה וללא פתרון.

אם כך, מה פשר הכותרת בה הכתרתי את המאמר?

חרף התנגדותי לתכנית בכללותה, תמכתי במטרה המרכזית לשמה היא נועדה, ושלדעתי היתה צריכה להיעשות אחרת לגמרי – הפסקת השלטון על הפלשתינאים בעזה והתנתקות מהם. היום, אחרי שהחברה הישראלית שילמה את המחיר היקר כל כך של ההתנתקות, הגיעה השעה שהמטרה הזאת תיושם.

מתברר שהיום, אחרי שנתיים, אחרי עקירת כל היישובים והנסיגה עד המילימטר האחרון, אנו מתייחסים לעצמנו והעולם מתייחס אלינו כנושאים באחריות לנעשה בעזה. זהו אבסורד שאין להשלים עמו. היום, אחרי הכאב הנורא שגרמנו לעצמנו למען ההתנתקות, הגיעה השעה שאכן נתנתק.

על ישראל להודיע בצורה שאינה משתמעת לשני פנים, שאין היא נושאת באחריות כלשהי לנעשה בעזה, והיא מתנתקת. עליה לסגור הרמטית את הגבול, ולקבוע לוח זמנים ריאלי אך קצר ככל הניתן, לסיום אספקת החשמל והמים לרצועת עזה. ריאלי, כלומר כזה שיאפשר לפלשתינאים להתארגן ולקחת אחריות לפתרון חלופי. אך קצר ככל האפשר.

ומה עם השיקול ההומניטארי? אני סבור שישראל צריכה להעניק סיוע הומניטארי לאזורים המצויים במצוקה הומניטארית. על ישראל לסייע, כפי שסייעה בעבר ואף יותר מכך, לכל מקום שנפגע מרעידות אדמה, משיטפונות ואסונות טבע, וגם מאסונות מעשי ידי אדם. יש באפריקה, למשל, מוקדי מצוקה קשים יותר מעזה, ויש לסייע להם. למה דווקא בעזה?

נכון, עזה קרובה יותר. אך עזה היא מדינת אויב, הנשלטת בידי טרוריסטים התוקפים אותנו מידי יום ביומו. האם דווקא היא מוקד המצוקה הראשון בעולם שישראל צריכה להירתם לעזרתו? האם יש הצדקה מוסרית לעסקה של מזון תמורת קסאמים, חשמל תמורת פצמ"רים?

לא, למרות מה שכתבתי, איני שולל סיוע הומניטארי לעזתים. אך התנאי לכך הוא שיהיה ברור להם, לעולם ובראש ובראשונה לעצמנו, שמדובר במחווה הומניטארית, כפי שסייענו לנפגעי רעידת האדמה בתורכיה, ולא בנשיאה באחריות כלשהי (המשחררת את ממשלת חמאס מאחריות). כל עוד אין אמירה ברורה כזאת, אין מקום לשום סיוע.

שנתיים חלפו מאז עקרנו את יישובינו בגוש קטיף ובתוחמת הצפונית. הגיעה השעה שנבצע גם את ההתנתקות מעזה.

 * הפורטל לשוויון זכויות וצדק חברתי bsh