הבלוג של אורי הייטנר

עם קבלתן לחברות של משפחות נירון, שושנה ודורי-אגוזי שברנו, בשעה טובה, את מחסום מאה החברים.

זה מעט מידי. זה מאוחר מידי. אך שברנו מחסום פסיכולוגי. ולעתים, מחסום פסיכולוגי הוא סכר, שפריצתו מבשרת זרימה בקצב אחר. הפיכתנו לקיבוץ תלת ספרתי היא אירוע סמלי, אך אני מאמין בכוחם של סמלים ליצור מציאות.

****

לדעתי, עלינו לקבל 10-12 חברים חדשים (נטו) מידי שנה. זה קצב הצמיחה הדמוגרפית הרצוי בעיניי. אך גם אם נתמיד לקבל מידי שנה שבעה חברים חדשים, כפי שעשינו השנה, זו צמיחה יפה וברוכה. אם נמשיך כך, בשנת הארבעים לאורטל, נתקרב ל-180 חברים. לא קיבוץ גדול, (איני חושב שאנו שואפים לקיבוץ גדול) אך קיבוץ יציב.

****

אקורד צורם המלווה את הקבלה לחברות האחרונה, הוא ההחלטה להשעות את כניסת הקבלה לחברות לפועל בכחודשיים, בשל הקדמת ההצבעה.

איני מבין את ההיגיון שמאחורי החלטה זו. תקופת המועמדות אינה מנגנון השעיה שנועד לדחות את החברות, אלא מנגנון היכרות, שיצרנו כדי לאפשר לנקלט ולקהילה לקבל את ההחלטות מתוך היכרות אמיתית. בעבר תקופת המועמדות ארכה שנה. לפני שנים אחדות הארכנו אותה לשנתיים, מתוך הנחה שזה הזמן הנכון להיכרות ההדדית.

הקדמת ההצבעה על שלוש המשפחות, מעידה על כך שהגענו למסקנה ששני הצדדים בשלים להחלטה. ומששלוש המשפחות התקבלו, המסקנה הזאת קיבלה גם את החותם הפורמלי הדמוקרטי.

אם כך, לשם מה להשעות את הקבלה לחברות? איזה היגיון יש בכך? איזו קדושה יש במועד שנקבע מלכתחילה לקבלה לחברות, כאשר הוא אינו רלוונטי משום בחינה עניינית? למה לדחות את זכות ההצבעה של ששת החברים החדשים? למה לדחות את תוספת התקציב המגיעה לחברים החדשים?

שאלתי, ולא קיבלתי שום נימוק הגיוני להחלטה הזאת. יש בהחלטה הזו משהו קטנוני, חשבונאי, צייקני. אין זו הרוח האורטלית. לא מאוחר לתקן את הטעות.

****

ברכות חמות לחברים החדשים נטע, יאיר, דרור, אמיר, נועה ותומר!

* מידף - עלון קיבוץ אורטל