הבלוג של אורי הייטנר

והרי התחזית –

בדו"ח הסופי שלה על המלחמה, תתקוף ועדת וינוגרד בחריפות את ראש הממשלה אולמרט ותטיל עליו אחריות על כשלי המלחמה. עם זאת, היא תמנע מלהמליץ על מסקנות אישיות – לא מתוך מחשבה שאין מקום למסקנות אישיות, אלא מתוך גישתה (המוצדקת בעיניי), שאין זה מתפקידה להמליץ המלצות כאלו, אלא עליה לתאר את המציאות ולהגדיר גם את הכשלים האישיים של הנושאים באחריות, ולהשאיר את הסקת המסקנות הפוליטיות למערכת הפוליטית ולציבור.

מיד עם פרסום הדו"ח, יצאו אולמרט ומקורביו למתקפה תקשורתית שעיקרה – ועדת וינוגרד לא הסיקה מסקנות, אף שהיתה מוסמכת לעשות כן, ומכאן שאין צורך בהתפטרותו.

אהוד ברק ומפלגת העבודה יקראו להתפטרותו של אולמרט, כפי שעשתה ציפי לבני לאחר דו"ח הביניים, אך בין השורות יקרצו להימנעות הוועדה מהמלצות, ויישארו בממשלת אולמרט. את הישארותם בממשלה יסבירו במצב הביטחוני (איראן, פלשתינאים, לבנון, חשש ממלחמה עם סוריה) ו/או בתהליך המדיני (אוויר חם של כאילו תהליך עם הפלשתינאים או עם סוריה ואולי המנטרה השחוקה של הצו המוסרי העליון -  "לחזק-את-אבו-מאזן").

ואז יכנס אופיר פינס מסיבת עיתונאים, יקרא לפרישת מפלגת העבודה מן הממשלה, יגנה את ברק על דבקותו בכיסא ויאמר שהוא חש מרומה. הרי ברק הבטיח לו...

מרומה? הרי פינס, פוליטיקאי ותיק, מקצועי וערמומי ידע היטב מה שידע כל מצביע בפריימריס וכל אזרח קורא עיתונים – שברק אינו מתכוון לפרוש מן הממשלה. ברק רץ לפריימריס עם מסר של הצורך בו כשר הביטחון, וברור שהוא לא התכוון להיות שר ביטחון לחודשיים שלושה. ברק אינו ח"כ, כך שאם יפרוש מן הממשלה לא יהיה אפילו ראש האופוזיציה. ברק רץ מתוך כוונה להיות שר הביטחון, לצבור כוח פוליטי כשר הביטחון ומעמדת שר הביטחון לרוץ לבחירות הכלליות (אולי לפרוש זמן קצר לפניהן מן הממשלה, בעילה שימצא לנכון, כדי להצטייר כאלטרנטיבה לשלטון הנוכחי).

אופיר פינס ידע זאת היטב. הרי הוא עצמו אמר זאת על ברק בהתמודדותו על ראשות מפלגת העבודה, פחות משבוע לפני שחתם עמו על ההסכם. אין ולא תהיה לו כל סיבה לחוש מרומה. אם מישהו רימה את פינס, הרי זה... אופיר פינס עצמו שרימה את עצמו.

איני חושב שפינס באמת רימה את עצמו. הוא מפוכח מידי כדי ללכת שולל כטירון אחרי הבטחת הסרק של ברק. פינס רימה, אך לא את עצמו אלא את הציבור.

אופיר פינס ידע היטב ששני המועמדים לראשות מפלגת העבודה, אהוד ברק ועמי איילון מתכוונים לשרת בממשלת אולמרט. הוא גם ידע שזה רצון מרבית חברי מפלגת העבודה. האפשרויות שעמדו בפניו הן לשבת על הגדר ולא לתמוך באיש מן המועמדים, או לתמוך באחד מן השניים. אם היה נאמן לעצמו ולדרך בשמה התמודד בפריימריס, שעיקרה – דרישה להתפטרות מן הממשלה, היה עליו להימנע מתמיכה באף מועמד. אולם פינס הבין, שאם הוא רוצה להיות רלוונטי ולזכות בעוד כמה כותרות, עליו להזדהות עם אחד המועמדים.

תמיכה באיילון היתה מעמידה אותו בצילו של עמיר פרץ, שהישגו בבחירות היה גדול משל פינס ולא היתה לו כל אפשרות זולת תמיכה באיילון. הוא גם ידע שסיכוייו של ברק לנצח גדולים יותר, ורצה לנכס לעצמו חלק מן הניצחון, ובכך לשמור על מעמדו בהנהגת מפלגתו. ברק רצה בתמיכת פינס, כיוון שבקרב הצמוד למדיי היא יכלה להועיל לו, ולא אכפת היה לו לשלם במס שפתיים לפינס, מתוך ידיעה שבבוא היום ימצא את התירוץ להתחמק מהתחייבותו.

היה זה הסכם שבו כולם עובדים על כולם. פינס ידע, שמצביעי מפלגת העבודה יודעים, שהוא יודע שהכל דיבורים חסרי ערך. אך הוא ידע שאין לו מה להפסיד. אם ברק יפרוש אחרי ועדת וינוגרד, הוא יוכל לנכס זאת לעצמו. אם העבודה תישאר בממשלה, יוכל להציג את עצמו כאיש המצפון של מפלגת העבודה, כפי שהוא מנסה למתג את עצמו מאז התפטרותו מן הממשלה.

אהוד ברק כינס, כפי שהבטיח, את מרכז מפלגת העבודה ושילם את מס השפתיים לפינס. פינס עצמו התמוגג בנחת כששמע ברדיו פרשן המתאר את הכינוס כ"מרכז של פינס". אולם

הצהרותיהם של מקורבי שר הביטחון, השרים שמחון ובן אליעזר וסגן השר וילנאי בעד הישארות בממשלה, הצהרות המלוות בשתיקה של ברק, נועדו להכשיר את הקרקע למימוש כוונתו האמיתית של ברק, להישאר בממשלה.

 * "שווים"