הבלוג של אורי הייטנר

הישגו של עופר עיני במו"מ עם האוצר ובשביתה הכללית – תוספת 5% לשכר עובדי המדינה, הוא הישג עצום, במיוחד לנוכח עמדות האוצר לאורך המו"מ. מדוע דווקא עופר עיני הצליח במקום שבו עמיר פרץ מעולם לא התקרב להישגיו? מדוע הוא הצליח במקום שבו לא היה לעמיר פרץ צל של סיכוי להצליח? מה יש בעיני שאין בפרץ ואיפשר לו להשיג הישג כזה לעובדים?

ההבדל הבולט מיד לעין הוא בסגנון. בניגוד לסגנונו הקיצוני, המתלהם, הצעקני, המאיים של פרץ, עופר עיני מקרין שקט, מתינות, איפוק, שיקול דעת ואחריות. איפוק מבטא הרבה יותר עוצמה מהתלהמות. התנהלותו של עיני מעוררת כבוד. לאדם שיריביו מכבדים אותו יש יתרון רב על מי שאינו מעורר כבוד. יתר על כן, אף שעיני לא ניחן בכריזמת כיכרות נוסח פרץ, הוא מעורר הזדהות של הציבור הרחב, עובדה המעניקה לו עוצמה רבה.

אך השוני במזג ובסגנון אינו ההבדל המרכזי. ההבדל המרכזי הוא בדרך ובעקרונות שמייצגים השניים. הבדל עקרוני אחד הוא ביחס לשביתה. בניגוד לעמיר פרץ שידו היתה קלה על ההדק, ששש לשביתה, שהתהדר בשביתה, עופר עיני מתייחס לשביתה כאל נשק יום הדין. עיני עושה מאמץ להצטייר בעיני הציבור כמי שאינו רוצה בשביתה, כמי שעושה כל שביכולתו כדי למנוע אותה, ומאחר והוא מקרין אמינות, הציבור מאמין לו. כך, כאשר הוא הכריז על שביתה, הציבור האמין שהוא השתמש בה כנשק אחרון ולכן הוא גילה נכונות רבה יותר לשלם את מחירה.

קדושת השביתה היא מושג שאבד עליו כלח. נשק השביתה נוצר בתקופת המהפכה התעשייתית, במציאות שבה בעלי בית פרטיים התעמרו בעובדיהם וניצלו אותם, כדי להגדיל את רווחיהם. מאחר ובעל הבית ראה בכוח עבודת הפועלים אמצעי ייצור להגדלת רווחיו, נשק השביתה היה שימוש באותו כוח, כוח עבודתם של הפועלים, כדי לפגוע ברווחיו של המעסיק ובכך לאלץ אותו לשפר את תנאיהם. בזכות נשק השביתה, לצד המאבק הפוליטי של תנועות הפועלים, הושגו הישגים סוציאליים ששינו בצורה דרסטית את מציאות החיים בעולם המערבי.

בישראל היום, יש מעט מאוד שביתות במגזר הפרטי. מרבית השביתות הן במגזר הציבורי. אם נשק השביתה נועד לפגוע בכיסו של בעל הבית – בכיסו של מי פוגעת השביתה כאשר בעל הבית הוא הציבור? מי שנפגע מן השביתות בשירותים הציבוריים הם מקבלי השירות, כלומר הציבור הרחב. ומי שנפגע יותר מכל הם החלשים בחברה. כאשר מתקיימת שביתה במערכת הבריאות, אין היא פוגעת בציבור הנהנה מרפואה פרטית, אלא בציבור המקבל את שירותיו ברפואה הציבורית. כאשר עובדי התברואה בעירייה שובתים, השכונות העשירות נשארות נקיות – תושביהן מוצאים דרך להעסיק קבלנים. בשכונות העוני האשפה עולה על גדותיה, וכן הלאה. במצב כזה, אין כל קדושה בשביתה. יש לעשות כל מאמץ כדי להימנע ממנה, ולהשתמש בה כמוצא אחרון. עיני מבין זאת והציבור מאמין לו. אילו הממשלה היתה מקדימה את גילוי הגמישות ב-24 שעות, גם השביתה בת היום האחד היתה נמנעת.

כאשר הציבור האמין לעיני שאין הוא שש לשביתה ושהוא השתמש בה בלית ברירה, הוא תמך בו. קשה לממשלה לעמוד מול ציבור התומך בשביתה כללית, והיא נאלצה לוותר.

הבדל נוסף בין דרכו של פרץ לדרכו של עיני, הוא רטוריקת מלחמת המעמדות של הראשון לעומת רטוריקת הסולידריות החברתית של השני. עמיר פרץ לא הסס לאיים בפיצוץ חברתי שבו העניים יפרצו לבתי העשירים ויבזזו אותם. כל נאום שלו נשמע כמו הכרזת מלחמה, מלחמת מעמדות. בהתלהמותו, התייחס פרץ למעסיקים, לתעשיינים וכד' כאל אויב. במצב כזה, גם התייחסותם לעובדים היא כאל אויב. במלחמה הזאת אין מנצחים.

גישת הסולידריות החברתית ראויה הרבה יותר. התעשיינים, המעסיקים, הסוחרים אינם אויב. יש להתייחס אליהם כאל שותף. המעסיקים צריכים להבין שאם עובדיהם לא יהיו מרוצים הם יפסידו, ולכן שביעות הרצון של עובדיהם היא אינטרס שלהם. העובדים צריכים להבין שככל שהעסק בו הם עובדים יצמח, כך הם יוכלו ליהנות יותר מפרי הצמיחה. יש שותפות אינטרסים בסיסית בין העובדים והמעסיקים, ומן הראוי לבטא אותה.

עופר עיני השכיל, בראשית דרכו כיו"ר ההסתדרות, להפוך את ברוש, נשיא התאחדות התעשיינים, לשותף ובעל ברית. אם בעבר התעשיינים ניצבו תמיד מעבר למתרס והתנגדו לעמדות העובדים, בשנתיים האחרונות המעסיקים הם בעלי הברית של ההסתדרות, מצדדים בתביעותיה ומפשרים בינה לבין האוצר. לאוצר קשה לעמוד מול חזית אחידה כזאת. מי שנהנים מכך הם העובדים והמעסיקים כאחד.

ככל שעופר עיני יתמיד בדרכו, כך ירווח יותר לעובדים. אני מקווה שעיני עצמו ושאר מנהיגי העובדים יראו בהצלחת ההסתדרות בסכסוך האחרון הוכחה לכך שהוא הולך בדרך הנכונה.

 * "שווים"