הבלוג של אורי הייטנר

* לידי – אמנון לורד, "מקור ראשון"

אורטל

‏06.08.2007

‏כ"ב אב תשס"ז

אורי הייטנר

מהרסים ומחריבים

הסרבנות המאורגנת לפקודה לפנות את החנויות בשוק בחברון, מבטאת הסלמה בתופעת הסרבנות.

אין המדובר רק בסירוב לעקור יישובים, אלא גם בסירוב לסלק פולשים מחנויות.

אין המדובר רק בסירוב ליטול חלק באקט הפינוי עצמו, אלא גם בסירוב להחליף במשימות הביטחון השוטף את שוטרי מג"ב האחראים לפינוי.

אין המדובר בסרבנות אישית, מצפונית, של חייל הטוען שאין הוא מסוגל לבצע פקודה והוא מוכן לשלם על כך את המחיר ולשבת בכלא, אלא בסרבנות יזומה ומאורגנת, בהסתה לסרבנות.

אם הידיעות שפורסמו בנדון נכונות, הרי הפעם אין המדובר רק בהסתה, אלא גם בשוחד – בניסיון לשחד את הנמושות ורודפי הבצע בין החיילים והשוטרים ולפתות אותם בבצע כסף תמורת סרבנותם. זהו שפל מוסרי חסר תקדים.

המשמעות האמיתית של ההסתה לסרבנות, היא התרת דמם של החיילים. משמעות ההסתה, היא התייחסות לחייל הבודד כאל מי שנושא באחריות לפקודה, שהרי היה עליו לסרב והוא אף יכול לקבל על כך כסף רב. משלא סרב, הרי הוא אוייב, על כל ההשלכות של ביטוי זה. אין קו אדום שאנשים אלה אינם מוכנים לחצותהוכיחו זאת הצעירים רעולי הפנים (הסתרת הפנים היא גם ביטוי לפחדנות), שעמדו על הגגות ויידו אבנים בחיילי צה"ל ושוטרי מג"ב. אי אפשר להגזים בחומרת המעשה. הרמת יד על חייל היא חציית כל קו אדום. קל וחומר יידוי אבן. ומי כאנשים החיים ביש"ע, צריכים לדעת שאבן היא נשק קטלני, שמסוגל להרוג וכבר הרג. מי שיידו אבנים על חיילי צה"ל, ידעו היטב שהמעשה שלהם עלול היה להביא להרג של חיילים. מי יודע, אולי הם שמעו את פרופ' וייס מאחל למח"ט שאשתו תהיה אלמנה.

מדינת ישראל מוקפת באויבים שלא ויתרו על חלומם להשמידה. ללא צה"ל חזק, אין קיום למדינת ישראל. בתקופתנו, ללא מדינת ישראל אין קיום לעם היהודי.

אין כל אפשרות לקיים את צה"ל, במצב שבו כל חייל יבחר איזו פקודה לבצע, על פי עמדותיו

הפוליטיות, או גובה האתנן שיציעו לו מתנגדי הפקודה. צה"ל לא יתקיים, אם יחידותיו תהפוכנה למיליציות על פי עמדותיהם הפוליטיות של חייליהן, כאשר כל מיליציה תופעל לבצע משימות המקובלות על חייליה. מציאות כזאת היא מתכון למלחמת אחים. המסיתים לסרבנות עלולים להיות המהרסים והמחריבים של הבית השלישי.

חוסר האחריות הלאומית של המסיתים לסרבנות זועק לשמים. ומה שמצער יותר, הוא הגישה הסלחנית של מנהיגי הציבור, של מועצת יש"ע, של הרבנים, של ראשי הציונות הדתית, לנוכח תופעה חמורה זו.

עיקר הנזק של המעשה הוא הנזק הלאומי. אך המעשה גורם נזק חמור גם למחנה הציונות הדתית. התומכים בהצעה לחנינה גורפת לכל הנאשמים על עבירות במהלך עקירת יישובי גוש קטיף וצפון השומרון, כולל קבלתם לצה"ל של הקטינים מביניהם, עשו זאת מתוך הנחה שהיה מדובר בצונאמי חד פעמי, והחנינה חיונית לפיוס הלאומי. ההסתה לסרבנות וגילויי האלימות, יוצרים תחושה קשה, שמדובר בציבור מועד לעבריינות. גילוי הסרבנות של בני הישיבות מיחידת "דוכיפת", עלול ליצור תחושה שאי אפשר לסמוך על בני הישיבות בצה"ל. במקום שמפקדי היחידות יתחרו על הנוער הזה, כדי לקבל לוחמים מצטיינים, הם לא יסכימו לקבלם כי לא יוכלו לסמוך על נאמנותם. צעדים חמורים כאלה, ובעיקר – שתיקת ההנהגה, עלולים לדחוק את הציבור כולו לשולי החברה הישראלית.

בחברון נחצו קווים אדומים רבים. יש להוקיע בכל לשון את הסרבנות ואת האלימות. כל מי שעתיד העם היהודי וקיומה של מדינת ישראל יקרים לו, תהיינה השקפותיו הפוליטיות אשר תהיינה, חייב לצאת חוצץ נגד התופעות החמורות הללו.