מאבקה של התנועה הקיבוצית נגד החלטת הממשלה לאשר את המסלול שמאפשר לקיבוץ החפץ בכך להפוך למושב, היא מלחמת מאסף פאתטית. מבחינה ציבורית, אי אפשר לעמוד מאחורי ההתנגדות הזאת, ואין כל טיעונים שישכנעו בצדקתה. לכן, המאבק הזה מתמקד בטענות כוחניות פוליטיות, כמו הזעם על אהוד ברק ושרי העבודה על שהתעלמו מעמדת מזכירות התנועה הקיבוצית, עם קריצה מרומזת לפריימריס.
איך אפשר להסביר את ההתנגדות? הרי אין בהחלטה זו כפיה על קיבוץ להפוך למושב, אלא יצירת מצב המאפשר לקיבוץ שמרבית חבריו מעוניינים בכך לעשות כן. זכותו של יישוב להגדיר את עצמו ולעצב את דרכו היא זכות בסיסית בדמוקרטיה. הרי מניעת זכות זו, לא תוכל לעמוד בבג"ץ (אני מתנגד לאקטיביזם השיפוטי, אך במקרה כזה התערבות בג"ץ תהיה מוצדקת לחלוטין).
האם התנועה הקיבוצית רוצה להצטייר כסרבנית גט, ההופכת קיבוץ הרוצה לעזוב אותה ולהפוך למושב למעין "עגונה"? עצם העמדה הזו היא הפגנה של חולשה – אמירה של התנועה שהיא כובלת בתוכה את יישוביה, גם אם אינם חפצים בכך. ואכן, בצורה מרומזת כך הסביר זאת ולוולה שור, מזכיר התק"ץ: "החלטת הממשלה עלולה להיתפס כפיתוי גדול מאוד לקיבוצים ולחבריהם, למהר ולהפוך למושב, ולכן יש לבטלה". אמירה כזו, כמוה כהודאה שהקיבוץ אינו אטרקטיבי, ואם רק תנתן לחבריו האפשרות, הם יהפכו למושב. האם יש אינטרס ציבורי, ממלכתי, לא לאפשר לחברי הקיבוצים הרוצים בכך, לעבור לדרך חיים אטרקטיבית יותר?
כאן יש לולוולה הסבר נוסף – יש בהחלטות מינהל מקרקעי ישראל אפליה לרעה של הקיבוצים מול המושבים. מה הקשר? אם זה נכון, יש להיאבק לביטול האפליה וליצירת שוויון, ולא בניסיון לעצור את הסוסים אחרי שברחו מהאורווה.
הפאתטי ביותר בעמדת התנועה, הוא הבעייתיות בהגדרת הקיבוץ. שהרי מה מגדיר יישוב שהפריט עצמו לדעת כקיבוץ? רק השם, ההיסטוריה, אך לא שום דבר מהותי. התנועה, שכל עוד אין המדובר בעיתונים וכלי ביטוי, נותנת לאלף הפרחים לפרוח, ואינה מציבה שום קריטריון אמיתי להגדרה "קיבוץ", נזכרה פתאום לצאת למלחמת מאסף. המסר שלה הוא: תחיו בכל דרך שתרצו, רוקנו את הקיבוציות שלכם מכל תוכן, העיקר שתמשיכו להגדיר עצמכם כקיבוץ. כך נוכל להציג לאמנון רובינשטיין ודרכו למאמר ב"מעריב" מצג שווא אודות צמיחה רבתי בתנועה הקיבוצית. אבל אם תרצו להגדיר עצמכם כמושב, נפעיל את כל כוחנו, שכבר מזמן אינו נובע מסמכות מוסרית כלשהי, אלא רק מכוח אלקטורלי בלתי ריאלי בקרב מתפקדי "העבודה", כדי למנוע זאת מכם.
דרך החיים הקיבוצית מבוססת על הפרדה בין תרומה לתמורה, על נכונות הפרט להתחלק באופן שוויוני עם חבריו, על ערבות הדדית ואחריות משותפת על חיי החינוך, התרבות, הרווחה וכו'. צר לי על כל קיבוץ שחבריו החליטו לנטוש את הדרך הזאת. אך משעשו כן, אחת לי אם יגדירו עצמם כקיבוץ, כמושב, כיישוב קהילתי או כמרכז אוניברסיטאי.
בשבוע שעבר, קראתי בעיתון שעוד לא נסגר שגם הקיבוצים שהפריטו כל מה שזז, לא הפריטו עדיין את הקבורה, כיאה לתנועה שצפוי לה עבר מזהיר. אני מציע למזכירות לאשר לקיבוץ להגדיר עצמו כמושב, בתנאי שלא יפריט את הקבורה.
* "הקיבוץ"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
