הבלוג של אורי הייטנר

במאמרו "עם חופשי בארצנו – או אדם חופשי בכפר הגלובלי" ("כיוונים חדשים" 16) מעמת עוז אלמוג את הפטריוטיות הישראלית הציונית, עם רוחות של נטישת הדרך הציונית, שביטויין המרכזי במאמר הוא החלטה לרדת מן הארץ. את העימות הזה, הקיים בחברה הישראלית, אך בעיקר בתוך מוחם ולבם של ישראלים רבים, מציג אלמוג במתודה של דיאלוג בין סב לנכדו. הסב הוא פטריוט שהרוח הציונית פועמת בלבו. הנכד החליט לרדת מן הארץ. הנכד מסביר את הסיבות שהביאו אותו להחלטה זו, ואילו הסבא מנסה להתמודד עם טענותיו ולהעמיד אותו על טעותו. הדיאלוג מסתיים בתיקו, ללא הכרעה. כל צד דבק בעמדתו, והסוגיה נשארת פתוחה לשיפוטם של הקוראים.

הירידה מן הארץ היא מכת מדינה. נכון יותר להגדיר אותה כמכת בכורות, שהרי אין כמעט משפחה, גם המשפחות השורשיות ביותר, שאין בה יורד מן הארץ. אולם הגורמים לירידה מן הארץ שונים. הדבר בא לידי ביטוי בדיאלוג – בריבוי טיעוניו של הנכד. למעשה, הנכד מייצג לפחות שלושה נכדים: הניהיליסט, הקוסמופוליטי והאידאליסט המאוכזב.

הנכד הניהיליסט הוא זה שטוען, ש"אם אפשר לצמצם את היהדות לחברות במועדון חברים אני קונה. אבל בשביל מועדון לא צריך מדינה ולא צריך לשרת בצבא ולא צריך להסתכן ולהתרגז כל יום. בדמי החבר שלי אוכל לקנות אפילו שומרי סף שיסננו את מי שצריך לסנן. ואני אבלה בפנים עם כוס בירה ומקל גולף".

הקוסמופוליט הוא זה שמצהיר שלא מעניין אותו "להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים". הוא "מסתפק בלהיות חופשי". הוא מציג השקפת עולם של זהות אוניברסלית אינדבדואלית, שהרי הוא "כופר באקסיומה שהעם היהודי צריך לחיות לנצח. לא העם היהודי ולא עם בכלל. לאום הוא אמצעי ולא מטרה. נצחיות והנצחה מקומן באנדרטאות ובמוזיאונים. עם הוא ישות מיתולוגית, זאת המצאה בדיוק כשם שהדת היא המצאה. מה שחשוב זה התכונות האנושיות והערכים האוניברסליים. תהיה אתה עצמך, לא בן לאום או בן דת". בקיצור, פילוסופיית ה"פוסט" על רגל אחת.

הנכד המאתגר ביותר הוא האידאליסט המאוכזב. חלקו הראשון של הדיאלוג הוא ויכוח עמו. הנכד מציג באכזבה ובכאב את חוליי החברה הישראלית, ואילו הסב משיב לו בהצגת הישגיה הגדולים ומעמיד את החוליים והכישלונות בפרופורציות ואף ממעיט בערכן. בכך, לטעמי, מחמיץ הסב החמצה גדולה.

אכן, יש הרבה טוב בארץ, במדינה, בחברה הישראלית, וטוב עושה הסב כשהוא מציג אותם ומנופף בהם. אך הוא טועה, אם הוא חושב שהדרך לשכנע את הנכד המאוכזב מחצי הכוס הריקה יכולה להסתכם בהצגת חצי הכוס המלאה.

משמעות הטיעון הזה, היא קבלת כללי המשחק של מי שטוען בזכות הירידה בשל הבעיות במדינה. בדיון עם אידאליסט המציג את האידאל ואת הפער בין המציאות לבינו, אי אפשר להסתפק בהצגת היפה שבמציאות, אלא יש להעביר את המסר שהפער הזה הוא האתגר, הוא הבסיס לתיקון.

על פי הקלישאה האנטישמית הישנה, היהודי – איפה שטוב לו, שם מולדתו. הציונות הציבה אמירה הפוכה – היהודי, איפה שמולדתו, שם טוב לו. לא טוב לו כיוון שאובייקטיבית זה המקום הטוב ביותר, אלא כיוון שזו מולדתו. מתוך נקודת מוצא זאת, נובעת מחוייבות לתיקון החברה, כדי שגם אובייקטיבית היא תהיה המקום הטוב ביותר לחיות בו, שתהיה חברת מופת.

פירוש המילה אוטופיה, הוא אי מקום. מקום שאינו קיים. אך אין טעות גדולה מלהסביר לאוטופיסט במצוקה, שאין אפשרות להגשים את האוטופיה. ראוי להציג לו את המציאות כמסד לשינוי ולהתקדמות לעבר האוטופיה, כשלא עליך המלאכה לגמור, אך אין אתה בן חורין להבטל ממנה.

הנכד האידאליסט המאוכזב, מציין עובדה, שבין השורות קשה שלא להבחין בכך שאין היא משמחת אותו. "שמת לב שהמילה 'יורד' כמעט כבר לא קיימת בשיח הציבורי? להיפך, אם הצלחת בחו"ל יעשו עליך כתבת 'מי שבירך' במוסף השבועי. וזה לא רק ההגירה בפועל, שממדיה עדיין אינם משמעותיים – זו 'ההגירה הפנימית', ההתנתקות הרוחנית של הציבור החילוני, המשכיל והמבוסס, שהיא מבוא להגירה פיזית, ממש כמו שקרה בקיבוצים. תרבות הלאום הציונית, ואני מתכוון למיתוסים, לסמלים, לערכים, לטקסים, לאמונה התמימה העיוורת , הולכת וגוועת".

אדרבא, הנכד הצביע על הבעיה האמיתית. השימוש במושג "מהגר", במקום במושג "עולה" ו"יורד", אפילו בדבריו של הסב הציוני, הוא סימפטום לנסיגה באמונה בציונות. הביטויים "עליה" ו"ירידה" מציבים היררכיה של שיפוט ערכי, אמירה ברורה שהמקום הראוי ליהודי הוא ארץ ישראל, וחיים בגולה הם פחות טובים, במובן הערכי, גם אם הם טובים יותר בבחינה אמפירית זו או אחרת. השימוש בטרמינולוגיה של "מהגרים", מתארת מעבר מן הארץ לארצות אחרות ולהיפך, בשפה נייטרלית של מעבר טכני מארץ לארץ. הנייטרליות הזו, היא היפוכה של הפטריוטיות, של מושג המולדת, של הסולידריות הלאומית. מן הראוי היה ללכת עם האמירה הזו של הנכד ולהצביע על אותה התנתקות הרוחנית כחולי הדורש תיקון ולדרבן את הנכד להתמודד עם החולי ולא לברוח ממנו.

הנכד האידאליסט מצביע על החולי הזה בדוגמה נוספת: "צה"ל חלש לא בגלל רמטכ"ל או שר ביטחון כזה או אחר, אלא פשוט בגלל שהטובים ביותר מעדיפים לעשות כסף ולא לרוץ על הג'בלאות עד גיל הפנסיה". כמו בנושא הירידה, גם כאן נחוץ שינוי בטרמינולוגיה כדי ליצור שינוי בתודעה. האמירה "הטובים ביותר מעדיפים..." מעוררת מיד את השאלה מי הם "הטובים", במה הם טובים, מה משמעות היותם "טובים", על פי איזו אמת מידה אנו קובעים מהו טוב ומהו רע?

מן הסתם התכוון הנכד ל "מוכשרים ביותר". אולם המושגים "טוב" ו"רע" הם ערכיים ושיפוטיים. אף פעם לא נאמר על גנבים או פדופילים, שהם "הטובים ביותר", כיוון שבעצם העובדה שהם כאלה, הם אינם טובים, גם אם הם מוכשרים ובעלי יכולת בתחומים שונים. כך אין להתייחס למשתמטים משירות בצה"ל כאל "טובים". יש להתייחס לאלה שמתגייסים ומתנדבים ליחידות קרביות כאל "הטובים". במה הם טובים? בכך שהם משרתים את המדינה, תורמים לחברה, מוכנים למסור את נפשם למען הכלל. יש להתייחס אל  המשתמטים כאל רעים, בעצם השתמטותם. בחברה שזה יהיה המדד שלה, ההשתמטות תלך ותקטן ותדחק לשולי השוליים.

בניגוד לנכד הקוסמופוליטי, הנכד האידאליסט מבכה את המאזן הדמוגרפי המשתנה לרעת היהודים בארץ, לעומת הערבים, הדרוזים, העובדים הזרים ומה שהוא מכנה "רוסים שלא כולם ממש יהודים" (אמירה מקוממת, הנכנעת לתכתיבי הממסד הרבני. מאמרי זה אינו המקום להעמיק בכך, אך בעיניי, העולים מחבר העמים הם יהודים, למעט אלה שבמוצהר מגדירים עצמם כלא יהודים). אומר הנכד לסבו: "זו המדינה שלך – מדינת היהודים שהפכה למדינה רב תרבותית. אז אם כבר רב תרבותיות ורב לאומיות, עדיף באירופה, אוסטרליה או ארה"ב".

האמירה הזאת מזכירה לי את החברים שעזבו את הקיבוץ (כשהקיבוצים עוד היו שיתופיים) ועברו לעיר, כי הקיבוץ אינו מספיק שוויוני. אם אכן חשוב לנכד שהמדינה תהיה יהודית, אם באמת חורה לו שצביונה התרבותי מתמוסס, עליו להישאר בארץ ולהיאבק על דמותה ועל זהותה היהודית.

במאמר מוסגר אציין, שיש בי יותר מקורטוב של ספק באמינות טענותיהם של אלה היורדים מן הארץ מטעמים אידאליסטיים וערכיים, כיוון שישראל אינה חברת מופת. הדברים הללו מזכירים לי קצת את הראיון של אברהם בורג לארי שביט במוסף "הארץ", בו ירה אש וגופרית לעבר החברה הישראלית המתדרדרת והצהיר על גט כריתות מן הציונות, אך בהמשך, כאשר נשאל על מאבקו לשמור על רכב ה-4x4 הצמוד ושאר ההטבות על חשבון הסוכנות היהודית שאת קיומה הוא שולל, הוא חשף את פרצופו האמיתי כהתגלמות הישראלי המכוער.

דווקא הנכד הניהיליסט אמר את המשפט המשמעותי ביותר בדיאלוג: "מה העתיד שלי כאן? עבור איזה חזון אני אמור להקריב? אם החזון שלי הוא הצלחה מקצועית, רמת חיים גבוהה, אהבה רומנטית, עדיף לי לחיות במדינה שבה אין שירות צבאי חובה, אין סכנות, אין מתחים ויש שוק גדול ואין ספור אפשרויות כלכליות ותרבותיות. עדיף לי מדינה שבה אני יכול לבנות את הבועה החברתית הקטנה שלי ולהיבלע במרחב הגדול".

אכן, אם זה חזונו – מה יש לו לחפש כאן? אז מה, נספר לו שבישראל אין שירות חובה ואין סכנות ומתחים? הנכד הצביע על השאלה האמיתית, שאלת החזון. באין חזון יפרע עם. בחזון לקינו, בחזון נירפא.

האתגר הגדול הוא החזרה הרוח הציונית, ובנייתו מחדש של החזון הציוני, שכורסם כל כך בשנים האחרונות. הרוח הציונית היא ה"צומוד" שלנו בארצנו ללא תנאי, בכל מחיר, מבלי להעמיד את החיים בארץ למכרז מול ארצות אחרות. החזון הציוני, הוא ליצור כאן חברת מופת, מדינה שכל יהודי ירצה ויתגאה לחיות בה. את המחוייבות לרוח הציונית ולחזון הציוני עלינו להנחיל לדורות הבאים.

* "כיוונים חדשים"