הבלוג של אורי הייטנר

בתקופת מלחמת לבנון הראשונה, פירסם יהונתן גפן מאמר, בו ציטט לוחם שפגש בלבנון, שפרק באוזניו מרירות וכעס אדיר על המדינה. "אני שונא את המדינה", הוא הכריז. "אז מה אתה עושה כאן?" הוא נשאל. "אני אוהב את הפלוגה", השיב הלוחם [ציטוט חופשי מהזיכרון א.ה].

איני יודע האם הפגישה הזאת אכן התקיימה או שמדובר בדמות ספרותית שגפן יצר, אולם המסר היה ברור. אין סיבה להלחם למען המדינה. אין סיבה להקריב. ובכל זאת, הרי גפן עצמו היה קצין קרבי. האם הוא מתחרט? האם טעה כששרת שירות משמעותי? האם היום היה נוהג אחרת? הסברו של גפן הוא האהבה לחברים ביחידה, המחוייבות אליהם. זה המניע, זו המוטיבציה להקרבה.

אחוות הלוחמים, הרעות, הם ערכים עילאיים ואין ספק שהם גורמים מוטיבציוניים ראשונים במעלה. סביר להניח, שבשעת הקרב עצמו, רבים מן החיילים אינם חושבים על המדינה, שהיא כרגע דבר גדול וערטילאי, אך הם כן חושבים על חבריהם, הלוחמים לצדם, שמסתכנים יחד איתם. ובכל זאת, האמירה הזאת, "אני שונא את המדינה אבל אוהב את הפלוגה" אינה הגיונית ואינה נכונה.

הרי לא נולדתי עם הפלוגה. חבריי לפלוגה אינם חברי הילדות שלי. בטרם הגעתי לפלוגה, כלל לא הכרתי אותם. ואם במקרה הייתי משובץ לפלוגה אחרת, עד היום לא הייתי מכיר אותם. כעת, כשאנו לוחמים יחד, אני אוהב איתם ואקריב את חיי למענם והם את חייהם למעני. אולם למה בכל הגעתי ליחידה? איך בכלל הגעתי למקום בו אני מכיר אותם? אלמלא הערכים של מחוייבות למדינה, של אהבת הארץ, של פטריוטיות, של ציונות, לא הייתי בפלוגה, החברים שלי לא היו בפלוגה, לא הייתי מכיר אותם וממילא לא הייתי אוהב את הפלוגה.

משמעות המסר של יהונתן גפן היתה שהוא כבר אינו אוהב את המדינה, אך עדיין יש איזה עבותות שקושרים אותו אליה עד כדי נכונות למסירות נפש, והוא מכנה זאת "אני אוהב את הפלוגה". אולם הדיסוננס הזה אינו יכול להחזיק מעמד זמן רב. מי שמטפח בתוכו ובין קוראיו את השנאה למדינה, לא יוכל להתמיד באהבתו לפלוגה.

לפני כשבועיים, פירסם יהונתן גפן מאמר ב"סופשבוע" של "מעריב", תחת הכותרת "אכן חצי העם". במאמר זו הוא הגיב על דברי שר הביטחון ברק נגד ההשתמטות, בהם כינה את צה"ל "צבא חצי העם". תוך שימוש בפרפראזה על  שירו של ביאליק "אכן חציר העם" (המתבסס על נבואת ישעיהו), מאשר גפן את דברי ברק; אכן זהו צבא חצי העם. אולם יחסו של גפן לתופעה מנוגד ליחסו של ברק. במאמר, שיבח גפן את תופעת ההשתמטות מצה"ל ואף הכריז חגיגית, "בהכנעה ובכבוד הראוי" ש"אני, סגן גפן יהונתן מ.א. 956707 ...  אילו הייתי כיום בן 18, הייתי עושה הכל כדי לא להתגייס לצבא... יכול להיות שאפילו הייתי מוכן להיות המנהיג הרוחני של החצי המשתמט, שזה עדיף מלהיות המפקד של צבא לא עממי שלא יודע למען מה הוא מת".

במאמר זה יהונתן גפן סוגר את המעגל שפתח ב"שונא את המדינה, אוהב את הפלוגה". הוא מזכיר ש"עדיין אני אוהב את הפלוגה ועדיין שונא את המדינה", אך אם במאמר הקודם אהבת הפלוגה הכריעה את הכף לצד השירות, על אף שנאת המדינה, במאמר הזה שנאת המדינה מכריעה את הכף לצד ההשתמטות, על אף אהבת הפלוגה. והאמת היא, שההכרעה הזאת הרבה יותר קונסיסטנטית, הרבה יותר הגיונית.

גפן מגדיר את צה"ל כ"צבא לא עממי שלא יודע למען מה הוא מת". למה צה"ל אינו צבא עממי? כי הוא צבא של חצי העם. למה הוא של חצי העם? כי הוא של החצי הלא משתמט. מאחר וגפן רואה עצמו כאידאולוג של ההשתמטות, הרי שהוא ושכמותו הם הגורמים לכך שהצבא "אינו עממי". הם אינם התוצאה של חוסר העממיות, אלא הם הגורם לחוסר העממיות.

הגורם האמיתי להשתמטות הוא במחצית השניה של ההגדרה: "לא יודע למען מה הוא מת". אך גם בהגדרה הזאת יש בעיה. מי שאינו יודע "בשביל מה הוא מת", אינו הצבא, צבא חצי העם, אלא מי שאינו בצבא, החצי המשתמט, שגפן רוצה להיות מנהיגו הרוחני. עיטורי העוז והמופת שצה"ל מחלק בימים אלה, מעידים על כך שחיילי צה"ל בהחלט יודעים למען מה הם נלחמים.

לא בכדי שיניתי את הגדרתו של גפן "יודע למען מה הוא מת", ל"יודע על מה הוא נלחם". איש אינו מתגייס ומתנדב כדי למות, ואיש אינו מוכן למות, אלא על מה שהוא מוכן לחיות. אנו נלחמים על זכותנו לחיות בארצנו ולקיים בה ריבונות יהודית עצמאית. כאשר יהונתן גפן מדבר על אי הידיעה "למען מה הוא מת", הבעיה האמיתית היא בחוסר הידיעה למען מה הוא חי.

לפני שנים רבות, כאשר יהונתן גפן עוד אהב – לא רק את הפלוגה, אלא גם את המדינה, הוא כתב שיר יפה: "יכול להיות שזה נגמר" המוכר יותר על פי שורתו הראשונה "אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי". בשיר זה העלה גפן על נס את דמותם של החלוצים, הלוחמים, האנשים שהקימו את המדינה. הוא כתב עליהם בגעגוע, בערגה. בדברו עליהם הוא ציין ש"היה להם בשביל מה לקום בבוקר". בשביל מה? "כי לנו, לנו, לנו, ארץ זו".

זה הסיפור כולו על רגל אחת. ההבנה והאמונה היוקדת שלנו, לנו, לנו הארץ הזאת, היא הנותנת לנו את טעם הקיום, היא הגורמת לכך שיהיה לנו בשביל מה לקום בבוקר. על מה שנותן טעם לחיינו, אנו מוכנים גם להלחם, ואם אין ברירה, גם להיהרג.

הבעיה האמיתית של יהונתן גפן ושכמותו, היא שהם איבדו את האמונה בצדקת הדרך הציונית, בכך שהארץ הזו היא ארצנו. כל הסיפורים על אהבת הפלוגה הם קצף על פני המים. בלי האמונה בצדקת הדרך, באמת לא יהיה לנו בשביל מה לקום בבוקר. ולכן, החינוך לציונות, החינוך לאהבת הארץ, החינוך לאמונה בצדקת הדרך, החינוך להעמקת הזהות היהודית, הוא הייעוד של מערכת החינוך הישראלית (ואת זה שרת החינוך לא תוכל לייבא מסינגפור), הוא המטרה הנעלה של החברה הישראלית.

 "שישי בגולן"