הבלוג של אורי הייטנר

איני יודע אם שושלת אסד היא נכס לסוריה. אני יודע שהיא נכס לישראל.

כל עוד סוריה אינה מוכנה לשלום אמת בתנאים סבירים, כלומר על בסיס הגבול הנוכחי בין המדינות ותוך כיבוד הדדי של ריבונותה של כל מדינה, המצב האסטרטגי הטוב ביותר לישראל, הוא מצב של לא שלום ולא מלחמה. אין כמו שושלת אסד להנצחת המצב הזה.

כאשר התקיים המו"מ בין ישראל לסוריה, נמנע חאפז אסד מכל מחווה נוסח סאדאת או מחווה טקטית (שקרית) כמו ערפאת, שתעורר אמון בציבור הישראלי ותגרום לו לתמוך בוויתורים כלפיו. ההיפך הוא הנכון - אסד, בחמיצותו, לא חסך בכל צעד שירחיק את הציבור מתמיכה בוויתורים כלפיו. לא זו בלבד שהוא לא העלה על דעתו לבוא לירושלים או להזמין את ראש ממשלת ישראל לדמשק; כשכבר נאנס לשלוח את שר החוץ שלו פארוק א-שרע (היום סגן הנשיא) לפסגת שפרדסטאון, הוא אסר עליו ללחוץ את ידי ראש ממשלת ישראל. התנהגותו של אסד חיזקה את תמיכת הציבור הישראלי בגולן ואת התנגדות הציבור לנסיגה מהגולן. ראשי הממשלה שחתרו לנסיגה הבינו שצפוי להם כישלון במשאל העם וכך סייע אסד לאינטרס הישראלי האמיתי, המובהק - שמירה על הגולן בריבונות ישראל.

התנהגותו החשדנית, ההססנית, השמרנית של אסד וסלידתו מדרמות גדולות, ממהפכים ומקפיצות מדרגה, לא באו לידי ביטוי רק בדרכו במו"מ, אלא גם בדרכו הביטחונית. לאחר מלחמת יום הכיפורים, בה על אף תנאי פתיחה מעולים והפתעה אסטרטגית חסרת תקדים הוא סיים בתבוסה כואבת, כשצה"ל עצר 40 ק"מ מדמשק, הבין אסד שמלחמה אינה רצויה לו. לאחר המלחמה הבין, שגם האסטרטגיה לפיה עצם יציאתו למלחמה, תהיינה תוצאותיה אשר תהיינה, תגרום לתהליך שיביא לנסיגה ישראלית מהגולן, נכשלה. אמנם הוא קיבל את קונייטרה, אך הגולן נשאר בידי ישראל. עם כל הכבוד לקונייטרה, ודאי שקבלתה אינה מצדיקה את המחיר הכבד ששילמה סוריה במלחמה.

הלקח של אסד היה, שכל עוד ישראל יושבת על הגולן ועל החרמון, במרחק יריקה מדמשק, לא כדאי לו להלחם בה. וכך, במקביל להצהרות על חתירה לאיזון אסטרטגי עם ישראל, כבר למעלה מ-33 שנים הגבול השקט ביותר של ישראל הוא גבולה עם סוריה; שקט יותר אף מגבולותיה עם מצרים וירדן. אותו אסד, שלא היסס להפר את כל הסכמיו עם השכנות – לבנון, ירדן ותורכיה, לא העז להפר את הסכם הפרדת הכוחות עם ישראל. היום, שבע שנים אחר מותו וכניסתו לתפקיד של בנו בשאר, דומה שבאופן כללי היורש ממשיך את דרכו.

יש לישראל אינטרס מובהק בהמשך שלטון שושלת אסד בסוריה. לכן, תמוהים מאוד דברים שאמר השר לאיומים אסטרטגיים אביגדור ליברמן, שבראיון למוסף "7 ימים" איים להרוס את סוריה. בדברים מתלהמים, שאינם הולמים מדינאי, איים בחיסולו של אסד ובהרס ארמונו ושלטונו ובהחרבת התשתיות הלאומיות של סוריה, כמו בתי הזיקוק, שדה התעופה, בנייני הממשלה ועוד. הוא גם טען שהיתה זו טעות לא לתקוף את סוריה במלחמת לבנון השניה, כאילו רק זה מה שהיה חסר לנו במלחמה הכושלת הזאת (מעניין שמי שעוד הציע לתקוף את סוריה, היה ידידו של ליברמן יוסי ביילין). ומה יקרה אם ישראל תחסל את שלטון אסד? האם יהיה בה שלטון דמוקרטי ושוחר שלום? אם כן, הוא עלול לגרום לציבור בישראל לצדד בנסיגה מהגולן. אך סביר יותר להניח ששושלת אסד תוחלף בשלטון אסלאמיסטי ג'יהאדיסטי, שעלול להביא להידרדרות מתמדת בגבול עם ישראל.

ובכלל, איזה היגיון יש בייזום מלחמה? לעתים אין ברירה אלא לצאת למתקפת מנע ולהקדים תקיפה של האויב. אולם באופן בסיסי, האינטרס הישראלי הוא למנוע מלחמה, או לדחות אותה ככל הניתן בתקווה שתמנע. קשה להבין את ההיגיון שבדברי ליברמן.

בחודשים האחרונים היה ניסיון ליצור תמונה של מלחמה בדרך, מתוך רצון לקדם בציבור הישראלי אג'נדה של נסיגה מהגולן. הניסיון הזה הביא להסלמה ביחסים בין ישראל לסוריה, עד כדי חשש למיסקלקולציה – התקפה סורית מתוך הבנה שגויה של כוונות ישראל וחשש שישראל עומדת לתקוף אותה. בשבועות האחרונות התעשתו מנהיגי ישראל, והם עושים מאמץ להרגיע את הרוחות ולהעביר לסוריה מסרים המבהירים שאין בכוונתה לתקוף (אם כי קשה להבין מדוע שר הביטחון אהוד ברק צריך לטפס על טנק בתרגיל בגולן, כשהוא מעביר מסרים מרגיעים). הם גם מרגיעים את הציבור בישראל ומסבירים שגם פניה של סוריה אינם למלחמה. מה דוחף את ליברמן, בעיצומם של  מאמצי ההרגעה הללו, ללבוש את החליפה של האיומים ולאיים על סוריה במלחמה? הרי תפקידו כשר לאיומים אסטרטגיים הוא להגן על ישראל מפני האיומים האסטרטגיים עליה, ולא לאיים על שכנותיה.

גם מבחינה פוליטית פנימית, ההצהרות הללו הן טעות. ליברמן מכריז שאסור לסגת מהגולן, אך דבריו מחלישים את העמדה הזאת. שוחרי הנסיגה מהגולן מנסים לשכנע את הציבור בטענת שווא לפיה הברירה של ישראל היא נסיגה או מלחמה. האינטרס של מי שתומך בריבונות ישראל על הגולן הוא להפריך את דברי ההבל הללו. והנה, בא השר ליברמן ומחבר את הגולן בתודעת הציבור עם מלחמה. איזו איוולת!

לצד האיומים המתלהמים על סוריה וההכרזות על חשיבות הגולן, מדבר ליברמן בחוסר אחריות על הסכם של חכירת הגולן מידי סוריה ל-99 שנים. הגולן הוא שטח ריבוני ישראלי, ואין כל היגיון בכך שישראל תחכור משכנותיה שטח ריבוני שלה. עצם הדיבור על חכירה "עד שיוכח שסוריה היא מדינה שוחרת שלום", מחליף את העמדה הצודקת, לפיה הגולן הוא שלנו, ולכן עליו להיות תמיד שלנו, בעמדה ביטחוניסטית פרגמטית לפיה עלינו להישאר בגולן רק מסיבות ביטחוניות, עמדה שיש בה מרכיב של זמניות, כפי שמוכח בהצעת החכירה.

השיר הראשון שביאליק פירסם היה "אל הציפור". בשיר זה, ביטא המשורר הצעיר את כמיהתו לארץ ישראל ואת געגועיו לנופיה. "הירד כפנינים הטל על הר חרמון / אם ירד ויפול כדמעות? / ומה שלום הירדן ומימיו הבהירים / ושלום כל ההרים הגבעות?".

הגעגוע הזה לחבלי מולדת, הזכות שלנו על ארץ ישראל, הם הקושאן שלנו על הגולן. נכון שהיום יש חשיבות ביטחונית רבה לישיבתנו על הגולן, אך אל לנו לבסס רק על החשיבות הזאת את ישיבתנו בגולן. עליה להתבסס בראש ובראשונה על צדקת דרכנו.

* "אומדיה"