הבלוג של אורי הייטנר

לפני עשרים שנה, במסגרת אירועי העשור לאורטל, ארחנו את ותיקי בית השיטה. ביקור זה היה גם אירוע לציון סיום הליווי של אורטל בידי ביה"ש. היינו אז בעיצומו של תהליך השינוי הראשון, שבו בחנו את עצמנו וקידמנו שינויים, כמו הפרטת מוצרי צריכה, הפרדת העסק מן הקהילה ועוד. הייתי אז מזכיר צעיר. סקרתי בפני האורחים את הנעשה באורטל ואת עיקר הדגש שמתי על תהליך השינוי. האורחים היו מזועזעים. "זה סוף הקיבוץ", הם גזרו את גזר דיננו.

חלפו עשר שנים. אורטל חגגה את שנת העשרים. ושוב אירחנו את ותיקי בית השיטה. ושוב נערכה שיחה. שוב הייתי מזכיר. שוב סקרתי את הנעשה באורטל. ושוב – את עיקר הדגש בדבריי שמתי על התהליך האסטרטגי שהיינו אז בעיצומו. אולם היה הבדל גדול. בביקור זה, בית השיטה היתה בעיצומו של תהליך הפרטה כואב וקיצוני. בתום דבריי, ביקשה רות אלון, מוותיקות ביה"ש, את רשות הדיבור. היא הביעה התפעלות מהנס, מהעובדה שאורטל נשארה קיבוץ שיתופי, בניגוד לרוח הנושבת בתנועה. "מה הסוד שלכם? למה זה מצליח לכם?", היא שאלה.

בתשובתי, הזכרתי את השיחה שנערכה עשור קודם לכן, ואת האזהרות של אורחינו. "בזכות השינוי שעשינו אז", קבעתי, "אנו היום קיבוץ שיתופי. סוד הצלחת השיתוף, הוא השינוי".

חלפו עוד עשר שנים. אנו נכנסים לשנת השלושים שלנו. אנו קיבוץ שיתופי, לטעמי – במהות הדברים אנו הרבה יותר שיתופיים משהיינו בעבר, בזכות אותם תהליכים שעברנו, כולל התהליך האסטרטגי שערכנו לפני עשור, ותהליך נוסף שערכנו לפני כחמש שנים. אנו ניצבים בפתחו של תהליך חברתי חדש. אני מאמין שסוד ההצלחה אז, נכון גם היום.

****

החברה החרדית יודעת לשמר את עצמה כמעט מבלי להשתנות. מדובר בחברה סגורה. הסגירות לעולם החיצון, למודרנה, לשינויים בסביבה, הם הערך המרכזי שלה. "חדש אסור מן התורה", פסק החת"ם סופר מאבות הזרם החרדי (פעל בגרמניה בסוף המאה ה-18 וראשית המאה ה-19).

בניגוד לחברה החרדית, חברה שאינה מסתגרת, לא תוכל לשמר את עצמה, אלא אם כן תשתנה. שינוי אינו התבוללות. התבוללות היא ויתור על הזהות. השינוי שאנו ערכנו, התבסס תמיד על שמירת הליבה הערכית שלנו, ליבת הזהות, ושינויים בדרכי יישומה, מתוך הבנת השינויים בסביבה והשפעתם עלינו.

אנו נשארנו קיבוץ, כיוון שאיננו שמרנים. קיבוצים שהיו שמרנים, הפסיקו להיות קיבוץ. מי שחשב שהכנסת הטיטולים לתקציב האישי הוא סוף הקיבוץ, הפסיק להיות קיבוץ. מי שהתייחס למתכונת החיים הקיבוצית כאל מקשה אחת, כאל מבנה שאם תסיר ממנו אבן אחת – כולו יתמוטט, אכן התמוטט, כיוון שאי אפשר שלא להזיז אבן, בפרט בעתות משבר. מי שהתייחס לקיבוץ כפי שהכיר כדרך הקיבוצית היחידה, שאין בלתה – לא היו לו היצירתיות והדימיון הדרושים כדי לעצב קיבוץ חדש. הוא מכיר דרך קיבוצית, ודרך רכושנית. משדרך א' כשלה, הוא בחר בדרך ב'. המעבר החד מקיבוץ שמרני להפרטה, אינו מקרי. הוא פשוט ביטוי לשמרנות הזאת. בזכות היכולת שלנו לברוא את עצמנו מחדש, נשארנו קיבוץ.

אנו לא התחלנו את תהליכי השינוי מנקודת משבר שלנו, אך בהחלט מהתבוננות במשבר שפקד את מרבית קיבוצי התנועה, ובהם כמה משכנינו. זיהינו נכון את נקודות החולי ומצאנו להם פתרונות אותם יישמנו בתוכנו. הבעיות שהובילו לאותו משבר, היו קיימות גם אצלנו. אולם אנו הבנו, שהפתרון אינו שפיכת התינוק עם המים, פירוק הקיבוץ כי "הפטנט הזה לא עובד יותר", אלא מתן פתרונות קיבוצים יצירתיים וחדשניים לאותן בעיות. אנו איתרנו במועד את המצוקות ואת הצרכים של החברים, ונתנו להם תשובות שיתופיות. בזכות הדרך הזאת נשארנו קיבוץ.

****

"איך נשארתם הקיבוץ של פעם?", שואלים אותנו כולם. האמת היא שממש לא נשארנו הקיבוץ של פעם. אנו קיבוץ, כיוון שלא נשארנו הקיבוץ של פעם, אלא הקמנו את הקיבוץ של היום. כדי שנהיה קיבוץ שיתופי גם בשנת הארבעים של אורטל, ואני מאמין שרוב חברי אורטל מעוניינים בכך, עלינו למפות את אורטל של היום – את רצונות החברים, את הצרכים של החברים, את המצוקות, את נקודות החוזק והחולשה שלנו, ולהמשיך לעצב את דרכנו כקיבוץ שיתופי. עלינו להאזין לקולות הקיימים בתוכנו, ולבחון בפתיחות ובאומץ את דרכנו. יתכן שנגיע למסקנה שאין היום צורך בשינויים משמעותיים. יתכן שנגיע למסקנה שבנקודות מסויימות, אולי אפילו בנקודות רבות, יש צורך בשינוי משמעותי. אולם עלינו להיזהר מהתבוללות, מאובדן הזהות. חיקוי הסביבה זו דרך קלה מאוד, אך אין זו בהכרח הדרך הנכונה, הדרך המתאימה לנו. אני מאמין בדרך שבה אנו הולכים שנים רבות – דרך של חדשנות, יצירתיות ומקוריות קיבוצית, דרך שלישית בין "הקיבוץ הישן" להפרטת הקיבוץ ואובדנו. אין לי ספק ביכולתנו לעשות כן.

****

לפני למעלה מעשר שנים, כאשר במרום גולן החלו בתהליכי ההפרטה (עוד ב"מודל המשולב" שהיה נהוג שם) שאל אותי יהודה הראל. "אתה יודע מה ההבדל בין מרום גולן לאורטל?" והשיב: "חמש שנים". מאז חלפו 12-13 שנים, והוא התבדה. אני אמרתי לו אז, שאני שולל את התסריטים הדטרמיניסטיים, שבהם נגזר על אדם וחברה להיסחף בזרם. "אורטל תהיה קיבוץ כל עוד חבריה ירצו בכך. אני מאמין שהם ירצו בכך עוד שנים רבות". כך היה. אני מאמין, שחברי אורטל רצו ורוצים להישאר קיבוץ, בזכות התהליכים הייחודיים שהובלנו עד היום. אני מאמין שזו הדרך הנכונה, בה עלינו ללכת גם היום.

בחלקו השני של המאמר, אסקור את הדרך בה הלכנו בעשרים שנות תהליכי השינוי, ש"בזכותם הגענו עד הלום" (כקלישאת הבר מצווה המפורסמת), ואנסה לבחון את הדרך בה ראוי שנלך היום.

* מידף - עלון קיבוץ אורטל