הבלוג של אורי הייטנר

(תגובה לאהוד בן עזר: "לא אנחנו הרגנו אותם", "חדשות בן עזר" גיליון 278)

ערב ראש השנה קיבלה יחידת "מגלן" מאלוף הפיקוד צל"ש יחידתי על הצטיינותה במלחמת לבנון השניה. לראשונה, נחשף הציבור לפעלה של היחידה הזאת, שבמשך 20 שנות קיומה פעלה בצל. בימים האחרונים של המלחמה, חוליות היחידה המובחרת הזו התפזרו בגזרה המערבית ופעלו כציידי משגרי קטיושות. כל משגר שירה – חוסל בתוך דקות. כתוצאה מכך, בגזרה המצומצמת הזו חלה ירידה דרסטית בירי הרקטות.

כך, יחידה קטנה אחת, בגזרה צרה אחת, בימים ספורים, הצליחה לבצע מה שחיל האוויר והארטיליריה מן היבשה והים נכשלו בו, אף ששפכו חומר נפץ בכמות חסרת תקדים, במשך למעלה מחודש.

למה היחידה לא הופעלה במשך שלושת השבועות הראשונים של המלחמה? למה היא ודומותיה לא הופעלו לאורך כל הגזרה? שאלות אלו מצטרפות לשאלת השאלות – המלחמה הוכיחה את הידוע לאורך אלפי שנות מלחמה: מי ששולט בשטח הוא המנצח במלחמה. כל עוד החיזבאללה שלט בדרום לבנון, הוא נהנה מיתרון ברור. כניסה יבשתית מסיבית של צה"ל, על פי תכניות שנועדו בדיוק לתרחיש זה, יכלה לשנות את מאזן השליטה ולכן את מאזן הכוחות, להפסיק את ירי הקטיושות, לקצר מאוד את המלחמה ולסיים אותה בניצחון חד משמעי של ישראל, לא "בנקודות" אלא בנוק-אאוט. מדוע לא הוכנסו כוחות היבשה בתחילת המלחמה? מדוע אפילו לא גוייסו המילואים בזמן?

הסיבה לכך היא הקונספציה, על פיה ניתן לנצח באמצעות חיל האוויר, העליונות הטכנולוגית של ישראל ואש מסיבית וצפופה הנורית לעבר שטח הלבנון מתוך עמדות סטאטיות של יחידות תותחנים בתוך הגדר. הקונספציה הזאת הוכחה כמופרכת. לאחר 48 שעות, לא היתה עוד תועלת מכרעת לפעילות חיל האוויר. למרבה הצער, הממשלה והפיקוד העליון של צה"ל לא קראו נכוחה את התמונה, כיוון שהיו שבויים בקונספציה השגויה הזו. כאשר כבר הוכנסו כוחות קרקעיים, הם הוכנסו בצורה מהוססת ומבולבלת, ללא מטרה ברורה, הוזזו ממקום למקום, לא אחת פציעות של חיילים בודדים הביאו להפסקת הפעילות. וכאשר כבר הוחלט על פעולה יבשתית, היה זה מאוחר מידי, כשכבר לא היה בה טעם. זאת הסיבה לכישלון במלחמה.

האיש המזוהה ביותר עם הקונספציה הזו הוא הרמטכ"ל לשעבר דן חלוץ. חלוץ, קצין ברוך כישרונות ועתיר הישגים, נכשל כיוון שהיה שבוי בקונספציה שגויה. ביטחונו העצמי הרב, הכריזמה שלו והרקורד המוצלח שלו, השפיעו על כל הדרגים בהשלטת הקונספציה. ולכן, לא היה מנוס מהתפטרותו לאחר המלחמה.

אך תהיה זו טעות להעמיס את הקונספציה כולה ולפיכך את הכישלון כולו על כתפיו של חלוץ. הפיכתו של חלוץ לשעיר לעזאזל, לא תתקן את צה"ל ותכין אותו למלחמה הבאה. גם אין די בהאשמת הדרג המדיני, אף שבוודאי יש להאשימו, שכן הוא הנושא באחריות העליונה לכשלי המלחמה, כפי שהוא הנושא באחריות העליונה להחלטה הנכונה והאמיצה לצאת למלחמה, וכפי שהוא היה האחראי העליון לניצחון, אילו היה. אולם יהיה זה חוסר יושרה אינטלקטואלית לטעון שהכשל הוא בן חודשים ספורים, אורך כהונתה של הממשלה עד המלחמה.

****

בספרם "מלחמה ואנטי מלחמה", בנו אלווין והיידי טופלר תיאוריה פוסט מלחמתית, על פיה במלחמות בימינו אין ערך לעוצמה קונבנציונלית ולטריטוריה, אלא לעליונות טכנולוגית ומודיעין מדוייק בלבד. על פי חזונם, המלחמה החדשה, בעולם הממוחשב, תונע בידי רובוטים ונשק של "מציאות מדומה". בניגוד לספריו הקודמים של טופלר "הלם העתיד", "הגל השלישי" ו"מהפך העוצמה", בהם היטיב לזהות נכוחה את מהפיכת המידע והשפעתה על הכלכלה העולמית ועל מערכות החיים האזרחיות, בספר זה, אותו כתב עם רעייתו, הם טעו בהערכותיהם, או לפחות הקדימו את המציאות בכמה עשרות שנים. ההמחשה הטובה ביותר לכך, היא מתקפת ה-11.9 – הניצחון האסטרטגי הגדול ביותר של צד כלשהו במלחמה כלשהי בדור האחרון, שבוצע באמצעות ... סכינים ספורים (ניתן היה לבצעו גם באמצעות 3 מטרים של חוט דנטאלי...).

המדינה היחידה בעולם שהתייחסה לתיאוריה הזו כבסיס לקונספציה האסטרטגית שלה היא ישראל. נאט"ו, לדוגמה, מתעקשת על הצבת טילים בפולין, על אפם וחמתם של הרוסים, מתוך הבנת החשיבות הרבה של העומק הטריטוריאלי האסטרטגי.

איך זה קרה, שדווקא אנו, מדינה המוקפת באוייבים החותרים להשמידה ושאינה נהנית ממרחב טריטוריאלי מינימלי, לוקחת סיכון כה עמוק ומאמצת הלך מחשבה כזה?

הגורם לכך, אינו טמון בחשיבה הצבאית, אלא בחשיבה פוליטית ובעיקר בהלך רוח פסיכולוגי, הגמוני בקרב אליטות השליטות בחברה הישראלית - בפוליטיקה, בתקשורת, בתרבות, במשפט ובאקדמיה בשני העשורים האחרונים. המערכת הצבאית, כמערכת סתגלנית מטבעה, התאימה עצמה להלך הרוח הזה.

הלך הרוח הוא התרופפות הנחישות להיאבק על קיומנו, התערערות האמונה בצדקת דרכנו ומכאן הנכונות לרצות בכל מחיר את האוייב, כדי להגיע בכל מחיר לשלום עכשיו. הלך רוח זה, התעלם מהמציאות של חוסר נכונותם של הערבים לקבל את זכות קיומנו, ובנה קונספציה על פיה הסכסוך אינו קיומי אלא טריטוריאלי, והוא מתמצה בשטחים שישראל שחררה במלחמת ששת הימים. אילו רק ניסוג מהם יסתיים הסכסוך. "רק תצאו מהשטחים, ויהיה טוב, הו, יהיה טוב, כן" (יהונתן גפן, "יהיה טוב").

כדי להצדיק את הנכונות לסגת מהשטחים, היה צורך לשכנע את עצמנו שאין להם ערך. הערך הלאומי, ההיסטורי, הרוחני הוגחך והוצג כפטישיזם של "קבר רחב הזונה". והערך האסטרטגי, הביטחוני הוגחך באמצעות הצגתו כעולם האתמול. את האמת שהביטחון הוא תנאי לשלום, החלפנו בפיקציה שהשלום הוא תנאי לביטחון. את האמת שהטריטוריה חיונית לביטחון, החלפנו בפטיש הטכנולוגי.

כתב שמעון פרס בספרו ההזוי "המזרח התיכון החדש", שבו שרטט חזון של הפיכת המזה"ת לקהילה על לאומית: "מהו הביטחון, אם בשמו נתבעים לשוב ולהילחם בכל פעם מחדש, מבלי יכולת לשנות את המציאות? 'ביטחון' כזה הוא מקסם שווא, פטה מורגנה, המשטה לאורך ההיסטוריה בקיצונים, שאינם לומדים דבר ואינם שוכחים דבר (ע' 74) ... אין מדובר רק בחשיבה חדשה על מושגי הגיאוגרפיה והטופוגרפיה בתנאי שלום, אלא בשינוי כולל בחשיבה על יסודות הביטחון הלאומי... הטכנולוגיה הצבאית החדשה... מעמידה תחת סימן שאלה את המרכיבים הללו: מה ערך יש לזמן, אם טיל ביניבשתי יכול לחצות במשך שש דקות בלבד את המרחק שבין וושינגטון למוסקבה? מה ערך יש למרחב ולמכשולי הקרקע, שעליהם התבססה תפישת ההגנה הקלאסית – להרים, לנהרות, למדבריות – אם הטיל טס מעליהם בדרך אל היעד שנקבע לו? ומה ערך יש לכמות הטנקים, התותחים והמטוסים, לנוכח הנשק הבלתי קונוונציונאלי – הנשק הגרעיני והמימני, הכימי והביולוגי – שיצר איכות חדשה לגמרי במלחמה?" (עמ' 75-76)

****

הלך הרוח הזה, ואשליות השלום בימי האופוריה של אוסלו, סדקו את הנכונות, בחברה הישראלית, להיאבק ולהקריב. הדבר השפיע, ולא יכול שלא להשפיע, על צה"ל. בסוף תדריך של אלוף פיקוד הדרום, בתחילתה של תעסוקה מבצעית אליה יצא גדוד המילואים שלי, הוא אמר: "כל זה לא שווה כלום, אם תיפול שערה משערות ראשו של אחד מכם". האמירה הזאת, שנועדה להפגין אכפתיות אבהית, קוממה אותי – אם המטרה היא לחזור הביתה בשלום, הרי רק לפני שעות ספורות הייתי בבית בשלום. למה קראו לי, אם המשימה חשובה פחות משערה משערות ראשי? הלך הרוח הזה ניוון את צה"ל ושחק עד דק את ערכי החתירה למגע, החתירה לניצחון, הדבקות במשימה.

הלך הרוח הזה, הביא לעיצוב קונספציה לפיה ניתן לנצח בלי להלחם ובלי לשלם את מחיר המלחמה. אין עוד משמעות לשטח, לטנקים, לעוצמה קונבנציונלית – כפתורים ומטוסים יעשו בעבורנו את המלאכה באופן שקט וסטרילי, ללא מחיר, ללא נפגעים, ובלי להפריע לשגרת חיינו. כך הגענו למלחמת לבנון השניה, וכך צה"ל הגדול, שהשכיל להביס בשישה ימים שלושה צבאות סדירים, כשל במשך למעלה מחודש בניסיון לנצח ארגון טרור המונה כמה מאות לוחמים.

אין בדברים אלה כדי לזלזל בחיל האוויר, חלילה. ביצועיו של חיל האוויר במלחמת לבנון השניה היו מצויינים. בתוך שעות ספורות, השמיד חיל האוויר את האופציה האסטרטגית של חיזבאללה – מערך הטק"ק, טילי הקרקע קרקע לטווח בינוני, שהיו מיועדים להנחית פגיעה קשה והרסנית על גוש דן ומרכז הארץ. חיל האוויר ביצע את תפקידו באופן מצויין, אך לא היה די בכך כדי לנצח את חיזבאללה. כדי לנצח את חיזבאללה, היה על ישראל להחליף דיסקט, לפעול על פי קונספציה שונה לחלוטין מזו שבה צה"ל פעל. אך ההנהגה המדינית והצבאית לא השכילה לעשות כן. וכך, במשך למעלה מחודש, צפון הארץ שותק, אלפי רקטות נחתו על יישובים אזרחיים ישראליים, ועד יומו האחרון של המלחמה לא הצלחנו אפילו לצמצם את כמותם ותדירותם. למה? כי פחדנו להלחם.

כך שחקנו את כוח ההרתעה של צה"ל. כך הארכנו את המלחמה ואת נזקה לאורך שבועות ארוכים. כך ביזבזנו כמעט את כל מלאי התחמושת של צה"ל באש בלתי יעילה, שגם גרמה להרג מוגזם ומיותר של אוכלוסיה לבנונית אזרחית.

****

ההחלטה על המלחמה היתה נכונה. אופן ניהולה היה כושל. מתנגדי המלחמה משתמשים בכישלון כהוכחה להתנגדותם. חלק מתומכי המלחמה מלכתחילה היו למתנגדיה בדיעבד, בהשפעת תעמולת המתנגדים. וחלק מהתומכים בה, מלכתחילה ובדיעבד, מתעלמים מכשליה, כאילו הודאה בכשלים אלה, כמוהם כהודאה שהמלחמה היתה מוטעית מעיקרה.

אחד הבולטים שבתומכים אלה, הוא אהוד בן עזר. ברשימתו "לא אנחנו הרגנו אותם" הוא שב ומגן על דן חלוץ וקברניטי המלחמה, ובז למבקריהם, טוען שהמלחמה נוהלה בכלים הראויים ומציג אותה כניצחון ישראל גדול. הסכנה שבגישה זו, היא שאם היא תהיה לגישה השלטת בשיח הישראלי, לא נתקן דבר ולא נשתחרר מהקונספציה שגרמה לכישלון. אם לא נשנה את הקונספציה, במלחמה מול צבא סדיר לא ננצח גם "בנקודות".

האם נפל לנו האסימון? האם למדנו את הלקח? העובדה שצה"ל חזר להתאמן, ולהתאמן

בהפעלת העוצמה הקונבנציונלית, מעידה על הכרה בצורך בשינוי. אולם אני בספק האם חל בנו השינוי הרוחני, שהרי הכשל הרוחני הוא אבי כל חטאת.

הנה, שני סיגנלים המעידים על כך שטרם חל השינוי. האחד, אופי העיטורים והצל"שים על מלחמת לבנון השניה. רובם הגדול ניתנו על חילוץ פצועים. אין ספק שכל מקבלי הצל"שים והעיטורים הם גיבורים הראויים לציון ולעיטור; אין ספק שמדובר באנשים שראוי לחנך לאור מעשיהם את הדורות הבאים. אולם צבא שעיקר הצטיינותו היא בחילוץ פצועים, ולא בתעוזה מבצעית בחתירה הבלתי מתפשרת לניצחון, תוך נכונות לשלם מחיר דמים בדבקות במשימה, לא יהפוך לצבא מנצח, ולא ישקם את חולייו.

הסיגנל השני, הוא ההפגנה המחפירה של הורי החיילים במחנה זיקים, שרצו מלווים בתקשורת לשער המחנה, כדי להחזיר את "הילדים" שלהם הביתה, ותבעו מהצבא לשחרר את "הילדים", תוך יללנות ובכיינות מופגנת ומבישה וסיפור על "הילדים" שפוחדים וכו' וכו'. אם כך נראית החברה הישראלית, אין סיכוי שהאוייב יתייאש מניסיונותיו להביסה.

ובכן, אהוד, אל לנו להתהדר בניצחון שלא היה, אלא עלינו לערוך חשבון נפש יסודי של החברה הישראלית ושל צה"ל. במלחמה האחרונה כשלנו. מאחר והיא נוהלה נגד אויב חלש, יחסית, הכשל היה קטן יחסית. מן העז ייצא מתוק, אם נפיק את לקחי המלחמה ונחולל שינוי אמיתי. התעלמות מן המציאות, כמו במאמרך "לא אנחנו הרגנו אותם", אינה משרתת את המטרה הזו, להיפך. ודאי שלא אנו הרגנו את החיילים והאזרחים במלחמה אלא האויב. אך במלחמה הזו היה עלינו לנצח, ובשל שגיאותינו וכשלינו, המטרה לא הושגה. היה בידינו להשיג את המטרה. יכולנו לנצח במלחמה בגדול ולהנחיל לחיזבאללה תבוסה מוחצת. אפשר היה גם אחרת. אנו בחרנו בקונספציה שגרמה לכישלון. כעת עלינו להרוג את הקונספציה הזאת, לבצע בה וידוא הריגה ולבנות מחדש את צה"ל כצבא מנצח, שאף אויב לא יוכל לו.

* "חדשות בן עזר"