הבלוג של אורי הייטנר

(תגובה ליעקב לזר, "בגין, ב"ג, רבין, שרון, שמיר", 25.9"הדף הירוק")

שנתיים חלפו מאז עקירת גוש קטיף, ומדינת ישראל טרם הצליחה למצוא פתרון סביר ל-8,000 העקורים. מדינת ישראל מגלה אוזלת יד מבישה במשימה פשוטה, יחסית. הביזיון הזה בולט לנוכח העובדה שמדינת ישראל ידעה, לא כל כך מזמן, לתת פתרונות למשימות מסובכות אלף מונים.

רק לפני 15 שנה קלטה מדינת ישראל מיליון עולים מחבר העמים. במבצע אדיר, תוך התגייסות לאומית, התגייסות ממלכתית, בניית התקציב על פי סדר יום ממוקד משימה, הפעלה נכונה של משרדי הממשלה ושל המגזר הפרטי, מיצוי כושר הביצוע, היצירתיות, המקוריות ואף כושר האילתור, הצליחה המדינה ליצור מצב שהבטיח קורת גג לכל העולים. הקליטה הזו, אף שיש בה לא מעט כשלים וכאבים, היא סיפור הצלחה יוצא דופן.

מי שהוביל את העשיה הגדולה הזאת היה ראש הממשלה באותם ימים, יצחק שמיר, שהגדיר את העליה וקליטתה כמטרה העליונה וכמשימה הגדולה ביותר של ממשלתו. הוא ראוי למלוא הקרדיט על ההצלחה הזאת.

שמיר הוא גם האיש שהחליט על "מבצע שלמה" שבו צה"ל העלה 15,000 יהודי אתיופיה במבצע אווירי מזהיר בתוך 34 שעות, תוך גילוי כושר ביצוע למופת.

"ראש הממשלה שהצטיין באי עשיית כלום בימי כהונתו", מגדיר אותו בחוצפה אופיינית יעקב לזר, מדקלם את המיתוס השקרי הזה אודותיו. אומרים זאת מי שבעבורם עשיה נמדדת רק בקידום התהליך המדיני, תהליך הנסיגה.

אנו נוכחים היום, שהאקטיביות המדינית של אלה שניסו להביא לשלום ולשלם על כך מחיר טריטוריאלי כבד, לא השיגה תוצאות חיוביות, בוודאי שלא קרבה את השלום, בוודאי שלא הקטינה את מספר הקורבנות הישראליים, להיפך. נכון, שמיר לא גילה אקטיביות מדינית, אך הוא הוכיח אקטיביות ציונית בעשיה הגדולה של העליה והקליטה, שתוצאותיה החיוביות לא תסולאנה בפז, ועוד דורות רבים נהנה מפירותיה.

* "הדף הירוק"