הבלוג של אורי הייטנר

לא אהבתי את קריאתו של יואל מרש"ק לבני הקיבוצים להתגייס דווקא לחטיבת "כפיר". איני חושב שנכון וראוי לעודד הליכה דווקא ליחידה זו ולא ליחידה אחרת. יש לחנך ולעודד את הנוער לשירות משמעותי, לשירות קרבי, לתרומה משמעותית למדינה, ביחידות הצבא השונות.

אולם תגובות הנגד לקריאה זו, מעוררות בי שאט נפש. שוב, מתקפה של חסידי הסרבנות, של המסיתים נגד השירות בשטחים.

לא אכנס כאן שוב לדיון העקרוני על הסרבנות – על האקט האנטי דמוקרטי של ניסיון לשבש באמצעות עריקה המונית את מדיניותה של הממשלה הנבחרת; על הפגיעה הקשה בצה"ל, שהרי צבא אינו יכול לפעול כאשר כל חייל יבחר את המשימות שהוא מוכן לבצע על פי נטיותיו הפוליטיות; את יצירת התקדים אותו ממשיכים תמונת הראי של סרבני השמאל הרדיקלי – סרבני הימין הרדיקלי.

ברצוני להתייחס לצדקנות ולהתחסדות של המגנים את פעילות צה"ל בשטחים ומכנים את חיילי צה"ל "קלגסים"; את העיוורון, עיוורון מתוך בחירה, של מי שמסרבים להביט במציאות ולהפיק ממנה לקחים אמיתיים.

אחרי הסכם אוסלו אמר אביהם הרוחני של הסרבנים, ישעיהו לייבוביץ', שמעתה ואילך, לאחר שישראל חתמה על ההסכם, הוא מתנגד לסרבנות. מעתה, הוא אמר, אין עוד לגיטימציה למאבק הפלשתינאי ולכן אין מקום לסרבנות.

יצחק רבין, שאומץ בדיעבד, בחסות כדורי הרוצח, להיות אב רוחני של אנשי השמאל הקיצוני שרדפו אותו כל השנים, אמר באותם ימים, שאם הפלשתינאים יפרו את הסכם אוסלו, צה"ל יכבוש את יהודה ושומרון בתוך 24 שעות.

את תוצאות הסכם אוסלו אנו מכירים היטב. הטרור גאה למימדים מפלצתיים, שלא היו כמותם מעולם. אוטובוסים ישראלים התפוצצו על נוסעיהם, מחבלים פוצצו עצמם בקניונים ובתי קפה כדי לזרוע בנו הרג והרס. יש לזכור, שהפלשתינאים שפתחו במתקפת הטרור הרצחני בשנת 2000 ("האינתיפאדה השניה") עשו כן אחרי שלא ראו חייל ישראלי במשך 5 שנים, מאז הנסיגה ממרכזי הערים בעקבות הסכמי אוסלו. הם נהגו בדיוק כפי שנוהגים היום הפלשתינאים ברצועת עזה, אחרי שישראל נסוגה ועקרה את יישוביה.

בימים ששכונת גילה היתה למטווח ברווזים, צה"ל נמנע מלהכנס לבית ג'אלה כדי להפסיק את הירי. כאשר נכנס לראשונה כוח צבאי לשטח הפלשתינאי ברצועת עזה, חודשים אחרי פרוץ מתקפת הטרור, הוא נאלץ לסגת לאחר 48 שעות. ישראל הבליגה על מתקפת הטרור כמעט שנתיים, עד אחרי טבח ליל הסדר במלון "פארק" בנתניה, כאשר צה"ל יצא למבצע "חומת מגן". המבצע, החיסול הממוכד של ראשי הטרור, הקמת גדר הביטחון ובעיקר – הפעילות השוטפת של יחידות צה"ל ושל השב"כ בתוך האזורים הפלשתינאיים, הביאו להפסקה כמעט מוחלטת של הפיגועים. פעילות זו מממשת את זכות ההגנה העצמית של מדינת ישראל.

כל חייל הפועל בשטחים, מונע בפעולתו רצח אזרחים וילדים ישראלים. כל חייל במחסום הוא מעצור בפני המחבל המתאבד ובפני הפיגוע הבא. והנה, בעזות מצח שאין כדוגמתה, ממשיכים כל אותם צדקנים צבועים ללהג אודות "הקלגסים בשירות הכיבוש".

לפני כשבוע נהרג בשכם בן הגולן בן ציון הנמן. במותו, הוא מנע פיגוע המוני בת"א ביום הכיפורים. האם הנמן וחבריו הם קלגסים? האם החיילים המשליכים את נפשם מנגד כדי להבטיח את חייהם של ילדים ישראלים, הם קלגסים? מי מוסרי יותר – בן ציון הנמן שמסר את נפשו כדי להגן על חיי ילדים ואזרחים, או אותו סרבן שערק מהמלחמה בטרור, כדי לא להיות "קלגס"?

* "הקיבוץ"