שמחתי מאוד על מאמרו של רונן "אמת יחסית". הדיון הפתוח על אורחות חיינו, תוך נכונות לבדוק מוסכמות ולערער עליהן, חיוני לנו מאוד, והוא גם מטרת סדרת המאמרים הזאת.
הסכמתי עם דברים רבים שרונן כתב. האמירה עמה הזדהיתי במיוחד היתה התובנה ש"השכלנו לא להיות דוגמטיים ולהיצמד לשיטה". אכן, זה המאפיין את התהליכים ששינו את פני אורטל. לא היינו דוגמטיים בהיצמדות לקיבוץ המסורתי, לא היינו דוגמטיים באימוץ השיטה הרכושנית כמו הקיבוצים המופרטים ולא היינו דוגמטיים בדבקות בשיטות הייחודיות לנו. כך ראוי שיהיה גם בעתיד. אני אף מרחיק לכת יותר – בעיניי לגיטימי לחלוטין, שביום מן הימים נחזור בנו משינויים אלה או אחרים ונחזיר גלגל זה או אחר לאחור, אם מתוך הכרה שטעינו בשינוי שביצענו, ואם מתוך הכרה שהשינוי היה נכון לשעתו ואינו רלוונטי עוד. הקיבוציות שלנו חייבת להיות דינאמית, לא לדרוך במקום, לא לקדש שיטות.
כמה הערות על דבריו של רונן.
רונן שולל את המונח "הפרדת העסק מן הקהילה". לטענתו, לא הפרדנו את העסק מן הקהילה, אלא הגדרנו מחדש את היחסים בין העסק והקהילה. זהו ויכוח סמנטי. כאשר התחלנו את התהליך של הפרדת העסק מן הקהילה, לפני קרוב לעשרים שנה, הקפדנו לציין שמדובר בהפרדה ולא בניתוק. מה שרונן מגדיר היום כ"הפרדה" אנו הגדרנו כ"ניתוק", ומה שהוא מגדיר היום כ"הסדרת היחסים" אנו הגדרנו כ"הפרדה". אין לי בעיה לקבל את הגדרתו של רונן. מה שחשוב לציין, הוא שכאשר הצגנו את הרעיון וכאשר החלטנו עליו, הצגנו בדיוק את השיטה המתקיימת היום באורטל.
אף פעם לא דגלנו בחשבונות בנק נפרדים, למשל. אין זו סוגיה עקרונית, אלא טכנית. בעיניי, כפל כזה הוא ביורוקרטיה מיותרת ובזבזנית.
באשר לחלוקת רווחי העסק לקהילה – העסק שייך לקיבוץ, לחברי הקיבוץ. אסיפת הקיבוץ, כמוה כאסיפת בעלי המניות של העסק. המודל של הפרדת העסק מן הקהילה כולל חלוקת חלק מרווחי העסק לקהילה.
היום קיימת עדיין תופעה נוספת על חלוקת הרווחים – הגדרה של גרעון הקהילה, המכוסה מראש בידי העסק. איני מציע לקצץ את תקציב הקהילה בגובה הגרעון הזה ופגיעה ברמת החיים ובאיכות החיים באורטל, כל עוד הדברים נעשים מתוך שיקול דעת ואחריות, כפי שהם נעשים היום. אולם אין לעשות אידאליזציה לדבר. הסבסוד הזה הוא פיגום, שיש לשאוף להורדתו בהדרגה, באמצעות גידול בהכנסות הקהילה. ואכן, הגרעון הזה, בשנים האחרונות, הלך והצטמצם. יש לפעול בהדרגה להמשך צמצומו, עד הסרתו. קיבוע הפיגום והשלמה עמו הופכת לפגם. כנראה שהקירבה הלשונית בין המילים אינה מקרית.
סוגיה נוספת שרונן העלה היא השכר הדיפרנציאלי בתוך הקיבוץ השיתופי. לטענתו, יש סתירה בין השניים. רונן תוקף את הבעיה מצד המהות – עצם דרוגיות השכר, ומבחינת האיכות – איך מדורג השכר.
על פי השקפתי, אין כל סתירה בין שכר דיפרנציאלי לקיבוץ שיתופי, כל עוד השכר נכנס לקופת הכלל ואינו משפיע על תקציב החברים.
אין שכר שאינו דיפרנציאלי. התקציב שלנו הוא שיוויוני, כיוון שהוא מופרד לחלוטין מתרומתנו, ואין הוא מהווה תגמול על העבודה. התקציב שלנו מבוסס על מילוי צרכינו, ללא קשר לתרומה.
התקציב אינו שכר. שכר, כשמו כן הוא – הוא התשלום על העבודה. העבודה היא דיפרנציאלית. אין תרומתו של עובד מקצועי, כתרומתו של עובד שאינו מקצועי. אין תרומתו של מנהל כתרומתו של עובד. אין תרומתו של עובד חרוץ כתרומתו של עובד פחות חרוץ. אין תרומתו של עובד מוכשר כתרומתו של עובד חסר כישרון.
כל הרעיון של "מכל אחד לפי יכולתו, לכל אחד לפי צרכיו", מבוסס על הכרה בדיפרנציאציה ביכולת, כלומר הדיפרנציאציה בתרומה. היופי ברעיון הקיבוצי, הוא בקיום שיטה שיתופית ושוויונית, חרף ההכרה בשוני בתרומה. הניסיון לנהוג כבת יענה ולהתעלם מכך, מבטא חוסר ביטחון ברעיון הקיבוצי, וניסיון להציג לעצמנו מצג שווא של תרומה שווה, באמצעות שכר שווה. איני מאמין במונח "שוויון ערך העבודה". אני מאמין בשוויון ערך האדם העובד, חרף חוסר השוויון בערך העבודה עצמה.
תמכתי ואני תומך בתשלום שכר דיפרנציאלי, אמיתי ככל שניתן, לקופת הקהילה, תוך הפרדה גמורה בין השכר הזה לבין התקציב.
באשר לאופי קביעת גובה השכר, אני מסכים עם רונן שקיימת בעיה ושהדרוג הוא לעתים שרירותי. למשל, בעובדה שמנהל מפעל, "פירות גולן" למשל, מרוויח יותר ממנהל מתנ"ס אזורי, אני רואה עיוות, המעיד על היחס בחברה הישראלית לחינוך ולתרבות. אולם מה לעשות, זה השכר שאנו, עובדי החוץ, מכניסים לקיבוץ. על הקיבוץ להתייחס לכך כעובדה, גם אם אנו חושבים שזו טעות.
ומה באשר לדרוג שכר עובדי הפנים? כפי שרונן הזכיר, התמחור שאנו קובעים משתדל
להיות על בסיס מחירי השוק. בעבר נהגנו להגדיר זאת כתשלום על פי האלטרנטיבה - מה שהיינו משלמים לשכיר שהיה ממלא אותו תפקיד. עם זאת, בידינו לתקן עיוותים, כפי שכל ארגון או עסק רשאי לתקן עיוותים. למשל, אם אנו סבורים ששכר עובדי הגיל הרך נמוך מידי, אנו יכולים לקבל החלטה ערכית, ולשלם עליה מחיר - להעלות את שכר העובדים בענף זה, שכירים וחברים כאחד.
משפט אחד בדבריו של רונן לא ברור לי – המשפט האחרון, אודות הצורך ביצירת קשר הדוק
יותר בין המאמץ, התוצאה והתגמול. אם כוונתו לקשר ברמה הפרטית, הצעה זו מנוגדת לליבה הערכית של הקיבוץ ואני שולל אותה מכל וכל. אם כוונתו לקשר ברמה השיתופית, אני בהחלט תומך בכך, ורואה בחיפוש דרך למימוש הרעיון, דוגמה לדינאמיות הקיבוצית בה אני דוגל.
* מידף - עלון קיבוץ אורטל
בבלוג זה
בכל הבלוגים
