הבלוג של אורי הייטנר

תגובה לאלכסנדר יעקובסון – "הגבול הבינלאומי. נקודה", 24.9.07

תסריט: ישראל תנהג על פי גישתו של אלכסנדר יעקובסון ותיסוג מן הגולן עד הגבול הבינלאומי, במסגרת הסכם שלום עם סוריה. כעבור שנים אחדות, סוריה תתקוף את ישראל. במלחמה, תשחרר ישראל את הגולן. ומה יהיה אז?

על פי גישתו של יעקובסון, במקרה כזה יהיה על ישראל לשוב ולסגת אל הגבול הבינלאומי. הרי על פי המאמר, הקריטריון של הלגיטימיות הבינלאומית עומד מעל הכל, ואין ולא תהיה לגיטימיות בינלאומית אלא לנסיגה לגבול הבינלאומי, "מפני שיציבות הגבולות הבינלאומיים המוכרים הוא אינטרס חיוני של הקהילה הבינלאומית".

אבל נסיגה כזאת לא תהיה הגיונית. לחזור ולסגת משטח, ממנו הותקפנו אחרי שנסוגונו ממנו? אף היונים שביונים והוותרנים והוותרנים לא יסכימו לכך. עם כל הכבוד לגבול הבינלאומי, יש שיקולים אחרים, חשובים לא פחות. יש גם שכל ישר.

גם היום ראוי להפעיל את השכל הישן, ולא להיות פונדמנטליסטים של הגבול הבינלאומי. לפני מלחמת ששת הימים, הגולן היה בידי סוריה. הגבול בפועל לא היה הגבול הבינלאומי, אלא הסורים ישבו גם בשטחי מדינת ישראל, על פי הגבול הבינלאומי. מדובר בשטחים שהסורים השתלטו עליהם בהדרגה בשנים 1949-1956, כגון צפון מזרח הכינרת, חמת גדר, רמת הבניאס ועוד. בישיבתם בגולן לא הכירו בישראל והשתמשו בגולן כבסיס לתוקפנות מתמדת נגד מדינת ישראל ויישוביה. ישראל שחררה את הגולן במלחמת מגן מובהקת, ויש לה כל הסיבות שבעולם שלא לוותר על פירות ניצחונה במלחמת מגן זאת, ולא לתת פרס לתוקפן ולהחזיר את הגלגל אחורנית.

הדבקות המיסטית של יעקובסון בגבול הבינלאומי תמוהה, במיוחד נוכח העובדה ההיסטורית, שמדובר בשטח שהיה בריבונות סוריה 21 שנים בלבד, בשנים 1946-1967. לעומת זאת השטח הזה הוא בידי ישראל כבר למעלה מארבעים שנה, פרק זמן כמעט כפול. מתוך זה, הגולן כבר 26 שנים בריבונות ישראל, פרק זמן ארוך יותר מהתקופה שהיה בריבונות סורית. האם דבר לא השתנה בארבעים שנים אלה בעולם, במזרח התיכון, במדינת ישראל, בגולן? האם מפעל ההתיישבות שבנתה ישראל בגולן לא יצר מציאות חדשה?

יעקובסון מתעלם לחלוטין מריבונות ישראל על הגולן. את הריבונות החילה על הגולן כנסת ישראל, המוסד העליון הנבחר של הדמוקרטיה הישראלית. החלטה זו אינה מהווה כל שיקול בעמדתו של יעקובסון. יעקובסון, אזרח ישראל, מצפצף על ריבונות מדינתו. טענתו היא, שאין מנוס מוויתור על הגולן, כיוון שעמדה זו נהנית מתמיכה איתנה בעולם.

במלחמת העצמאות, כבש צה"ל שטחים רבים שלא יועדו למדינה היהודית על פי החלטת עצרת האו"ם על חלוקת הארץ: מערב ירושלים, לוד, רמלה, יפו, הגליל המערבי, חלק ניכר מהנגב. לאחר המלחמה החליט בן גוריון להחיל את הריבונות על השטחים האלה. העולם לא קיבל זאת, ועד מלחמת ששת הימים הופעלו על ישראל לחצים לסגת מחלק מן השטחים הללו. התביעות הללו נדחו על הסף. מדינת ישראל כיבדה את ריבונותה, הקונסנזוס על כך היה מלא. בסופו של דבר, העולם השלים עם המציאות שנוצרה. עלינו ללמוד את הלקח הזה. מדינה שאינה מכבדת את ריבונותה – גם העולם לא יכבד את ריבונותה. מדינה המכבדת את ריבונותה – בסופו של דבר העולם יפנים ויכבד את החלטותיה.

הטענה שהעולם אינו מקבל אלא את הגבול הבינלאומי, אינה עומדת במבחן העובדות גם בנוגע למו"מ עם סוריה. כפי שמזכיר יעקובסון במאמרו, סוריה לא הסתפקה בנסיגה לגבול הבינלאומי ודרשה נסיגה לקווי 4.6.67, המנציחים את גבולות הכוח של התוקפנות הסורית לאחר הסכם שביתת הנשק בין סוריה לישראל. והנה, העולם לא מחה והשלים עם התביעה הזאת. ברגע שסוריה התעקשה על עמדתה, התברר שעמידה איתנה של מדינה חזקה יותר מהגבול הבינלאומי.

יעקובסון מתנגד לנסיגה עמוקה יותר מהגבול הבינלאומי. הוא לא דייק בעובדות בהצגת עמדת ברק – ברק הסכים לנסיגה לקווי 4.6.67, כולל ויתור על שטחים ממערב לגבול הבינלאומי, למעט חוף הכינרת. הסורים פוצצו את המו"מ בשל התעקשותו זו של ברק. היום התנאי של הסורים למו"מ, הוא שיתחיל מהנקודה שבה הופסק, כלומר מנכונות ישראל לנסיגה גם משטחים אלה, כלומר מו"מ שמתחיל 40 מטר (!) מהירדן.

אם ישראל תתעקש על הגבול הבינלאומי, כעמדתו של יעקובסון, אין סיכוי להסכם שלום. אולם עצם הצעה זו תגרום לנזק מדיני לישראל – כרסום בריבונותה ודחיית הסיכוי שהעולם יכבד את ריבונותה. כך, נשלם מחיר כבד, מבלי לקטוף את הפירות.

עמדתו של יעקובסון אנכרוניסטית. ארבעים שנה אחרי מלחמת ששת הימים, מקומו של הגבול הבינלאומי הוא בפח האשפה של ההיסטוריה.    

"הארץ"