הבלוג של אורי הייטנר

המלצת הצוות המטכ"לי לסוגיית שילוב הנשים בצבא, לפתוח לבנות את כל התפקידים, כולל כל התפקידים הקרביים, מעורר מחלוקת וויכוחים. טענה אחת של המתנגדים היא החשש מפני נפילת נשים בשבי ופגיעה מינית בהן בידי האויב – חשש שאין לבטלו ואין להתעלם ממנו. טענה שניה היא בדבר הכושר הפיסיולוגי של האישה, שאינו משתווה לזה של הגבר. טענה זו אינה רלוונטית, כיוון שמי שאינה מתאימה, לא תתקבל ליחידה קרבית לוחמת, ואין ספק שיש בנות בעלות כוח פיסי, כושר גופני וסיבולת שאינן נופלות משל בנים. טענה נוספת, היא שהמתח המיני בין בנות ובנים באותה יחידה יפגע בכושרה המבצעי של היחידה.

עם טענה זו ברצוני להתמודד, באמצעות סיפור היסטורי. אחד הסיפורים רבי ההוד במלחמת העצמאות, הוא סיפור עמידתו של קיבוץ עין גב. עין גב היה היישוב היהודי היחיד במזרח הכינרת, יישוב מבודד לחלוטין. הקיבוץ היה נצור זמן רב, כשהקשר היחיד שלו לארץ היה באמצעות שיט בסירות בכינרת. היישוב הותקף שלוש פעמים בידי צבא סורי עדיף בכמות החיילים, באימון ובנשק ואמל"ח, אך היישוב שהגן על עצמו, כמעט ללא סיוע של חיילים נוספים, עמד במתקפות ואף יצא למתקפת נגד וכבש את הסוסיתא. במהלך המלחמה, תיפקד היישוב כיחידה קרבית לכל דבר, ונוהל בידי מפקדה, המבוססת כולה על חברי הקיבוץ.

בשלבים מוקדמים של המערכה פונו הילדים. חלק מן האמהות התפנו עמם. חלק מן הנשים, ובהן אמהות, נשארו עם הגברים בחזית – חלקן בתפקידי סיוע ללחימה ועזרה ראשונה וחלקן כלוחמות לכל דבר, כולל מפקדות על גברים, והיו ביניהן פצועות והרוגה אחת – חנה טוכמן אדלרשטיין.

לאחר המלחמה יצא, ביוזמת בן גוריון, הספר "המצודה בקדמת הכינרת – עין גב במערכה". הספר מבוסס בעיקרו על דברים שנכתבו בשעת אמת, תוך כדי הקרבות, ומיעוטו – דברים שנכתבו לאחר המלחמה, לספר עצמו. אחד הפרקים, "החברה במערכה", דן בתפקידה של החברה, תפקידן של החברות ותרומתן הגדולה.

כמה מן הדברים שנכתבו בפרק זה, הן בעיניי תשובה לטענה שנשים מפריעות לכשירות המבצעית. הפרק ארוך וקוצר היריעה אינו מאפשר להביא את כל הכתוב בו, אולם אצטט כמה מובאות מתוכו:

"השאלה העיקרית היתה: נוכחות החברות בתוך החזית מהי? המגבירה היא או מחלישה את היכולת הקרבית של הלוחמים? ניסיוננו השיב תשובה מוחלטת על השאלה הזאת... המציאות הוכיחה, כי אין ניגוד בין השיקול הצבאי ובין הדרישה לשוויון החברתי. אדרבא, הם משלימים זה את זה... להשתתפות החברה במערכה, כלוחמת ובשירותי העזר ובקו החזית כתף אחת עם החבר – היה ערך גדול יותר מסתם קיום של עקרון מצוות השוויון החברתי.

הרביצה ימים וחודשים בחפירות לשם תכלית אחת: להרוג את האויב, משפיעה על האדם השפעה שלילית והרסנית. ואפילו שהמלחמה כפויה עליו, ולא לתנופה אלא למגן. והשפעה שלילית זו אינה פגה גם בהיות המלחמה מלחמת מצווה, המוצדקת מבחינה מוסרית, וגם בעלי ההכרה והרמה המוסרית הגבוהה אינם פטורים ממנה. המלחמה מביאה את האדם לידי זלזול בערכים, התרת הרצועה, פריעת יצרים, קלות דעת, ולסוף – לידי פריקת עול המוסר. נוכחות החברה בחפירות מנעה לחלוטין את התהליך הזה. היחסים החבריים בין הלוחמים הועלו לדרגה הגבוהה ביותר. אפילו חוט אחד לא ניתק ממסכת הנימוסים התרבותיים. והשאלה אינה מוסרית בלבד. נודעה לכך השפעה חיובית לביצור רוח קרב גדולה. ועובדה זו כשלעצמה דיה ללמד זכות על השתתפותה של החברה במערכה...

רק אדם שחושיו קהים או שאין פיו ולבו שווים, יכול לומר על עצמו שאינו יודע פחד מהו. בן אדם נורמאלי – תגובתו הטבעית, האינסטינקטיבית על הסכנה, תגובה של פחד היא. שריקות כדורים ושאון התפוצצויות מטילים אימה. יש דרכים שונות של אימון וחינוך להרגיל את החייל לכבוש את פחדו. הבעיה היא, באיזו מידה מצליח החייל בכך בכוח רצונו הוא. נוכחותה של החברה בקו ההגנה הראשון השפיעה השפעה חיובית חשובה ורצינית גם בתחום זה. דעה מוסכמת היא גם אצלנו, שהגבר הוא אמיץ לב יותר מן האישה. החברות שנשלחו לעמדות ולחפירות לא ערערו על דעה זו. אך גאוותן לא מנעתן מליפול ברוחן לעיני החבר העומד לידן. ומצד אחר השפיע הדבר השפעה מעין זו גם על החברים..."

כותב המאמר מספר על יחידת טירונים שנשלחה לתגבר את עין גב, ולוחמיה שובצו לעמדות. "מעשה בבחור אחד שחשש להפליג למקום הסכנה והפחד לא סר ממנו. כשהגיע לעין גב, שלחוהו לעמדה, שהיתה בפיקודה של בחורה. שם שמע מפי מפקדת העמדה דברי הסבר על כל הסידורים והנוהג, נתאושש ואמר לה: 'לא רציתי לבוא לכאן, פחדתי פחד מוות. ועדיין אני מפחד. אך אם בחורה עומדת בעמדה בעין גב – יכול אוכל גם אני!'

השתתפותה הממשית של החברה בהגנת המקום הגבירה את הרוח הקרבית וחישלה את כוח העמידה עד אין שיעור! [ההדגשה במקור. א.ה.]

... החברה הוכיחה את עצמה בפיקוד, כשם שהוכיחה עצמה בכל שאר התפקידים – מבחינה אנושית וצבאית גם יחד! המערכה בעין גב הוכיחה את גודל החשיבות של השתתפות החברה, בין מבחינה מספרית ומקצועית ובין מבחינה מוסרית".

עד כאן דברים בשם אומרם. הדברים מדברים בעד עצמם.

איני חושב שהחברה הישראלית בשלה היום לממש במלואה את המלצת הוועדה הצה"לית. ערכי השוויון שאיפיינו את החברה הקיבוצית בעין גב, אינם ערכיה של החברה הישראלית כולה. אי אפשר לכפות על החברה נורמות, אלא יש לבנות את הנורמות בתהליך חינוכי וחברתי הדרגתי. אי אפשר להתעלם מעמדות המגזר הדתי לאומי, שמקומו בצה"ל מרכזי ותרומתו - לא תסולא בפז. בקרב המגזר הזה קיימת התנגדות עצומה לתהליך שילוב הבנות ביחידות. את הקונפליקט הזה אין לפתור בכוח פקודה, אלא בהידברות ממושכת.

בהידברות בין חלקי החברה, יש מקום לוויתורים ולפשרות, אך אין להתפשר על אמירת האמת. יש להכשיר את הקרקע בחברה הישראלית לרעיון השוויון בין המינים, גם בצה"ל. דבריהם של חברי עין גב מציגים את האמת, בדבר תרומתן של בנות במלחמה.

ההיסטוריה היהודית ידעה נשים לוחמות: דבורה הנביאה, מצביאת הניצחון על צבאו של ססרא. יהודית, האלמנה היהודיה, שבעת המצור הבבלי על העיר בתוליה, חדרה למתחם האויב וביצעה סיכול ממוקד במפקד האויב אולופרנס. מעשה זה גרם לדמורליזציה בקרב האויב ולניצחון עליו. ובימינו – שרה אהרונסון מגיבורות ניל"י, מניה שוחט ממנהיגות "השומר", חנה סנש הצנחנית שצנחה בהונגריה הכבושה בידי הנאצים, גאולה כהן לוחמת הלח"י והנשים הלוחמות בפלמ"ח ובמחתרות. סיפור עין גב הוא חוליה חשובה בשרשרת הזאת.

בעיצומה של המערכה, כתבה חברת עין גב ליזה ש': "קשה להשלים, שדווקא עתה הפך הנושא 'החברה בחזית' לבעיה, שמתווכחים עליה. הוויכוחים אינם הולמים את השעה.

עם פינוי הילדים יצאו את המשק חלק גדול של חברותינו. הנני מעריכה אותן מאוד. נחוץ כוח נפשי רב, כדי לשבת הרחק מן הבית בחרדה תמידית ולהראות לילדים פנים עליזים. יחד עם זאת יש לדעת, כי כל המסוגל לעזור בהגנת המשק ואיננו ממלא תפקיד חיוני בחוץ – מקומו כאן.

יש מי שמדבר על החברה בעמדות כעל 'גיבורה', שאינה אחראית למדי כלפי הילדים ואינה מתגעגעת אליהם. כך להעמיד את השאלה – אין בזה שמץ של אמת.

חיי החזית לימדונו הרבה. נוכחנו לדעת, שמבחינת הכושר הגופני יכולה כל בחורה חזקה להחזיק מעמד. אין זה קשה יותר מאשר יום עבודה בשדה. ומכל שאר הבחינות, איני מסכימה שיש לשמור על החברה-האם יותר מאשר על החבר-האב.

ברור לי, שרק במאמץ משותף של כולנו היינו מסוגלים לעמוד עד כה. עברו עלינו ימים קשים, ימים של מתיחות רבה וסכנות. יודעת אני כמה טוב היה שבימים הקשים האלה היו חברות רבות בין החברים בעמדות. תפקידנו לא נסתיים בהחזקת הרובה, אלא שע"י עצם נוכחות החברה היה קל יותר להתגבר ברגע משבר. אין אנו צבא היוצא לכיבוש, אלא חברה הלוחמת על קיומה ועל משקה. ובתוך שורות המגינים צריכה החברה לתפוס מקום חשוב. וחובתה היה למלאו".

* הפורטל לצדק חברתי ושוויון זכויות bsh