הבלוג של אורי הייטנר

דברי השר ליברמן, שהשווה את מגישי התלונות נגד קציני צה"ל בארצות אירופה ל"קאפו" בזמן השואה, הובילו לתגובה פאבלובית, של "זעזוע" מצד גורמי השמאל הקיצוני, שהתחרו ביניהם מי יגנה אותו בלשון חריפה יותר, וכמובן קראו לפיטוריו.

לא בכדי הכנסתי את התיבה "זעזוע" למירכאות. כן, יש מי שיודעים לזייף זעזוע. יש כאלה שאף מתמחים בכך. כאשר אני שומע את גורמי השמאל הרדיקלי מזועזעים מ"זילות השואה", כביכול, בהשוואה שערך ליברמן, הם טובלים ושרץ בידם. שהרי מי אם לא הם, מוזילים את השואה ומשתמשים בה ככלי יום יומי בשיח הפוליטי שלהם.

הרי ההשוואה הנואלת של חיילי צה"ל לנאצים היא לחם חוקם באופן קבוע. הרי אין יום שאיננו שומעים מפיהם ביטויים כמו "זה מזכיר ימים אחרים בתקופות אפלות בתחילת המאה ה-20". הסרבנים ותומכיהם מרבים להשתמש כלפי חיילי צה"ל שאינם עורקים מהמלחמה בביטויים כמו "אנחנו מכירים היטב את הביטוי 'רק מילאתי פקודה'" ושאר הגיגי הסתה מסוג זה.

הרי גורו העל של השמאל הרדיקלי בכל הזמנים, פרופ' ישעיהו לייבוביץ', כינה בחוצפתו את צה"ל "צבא יהודו-נאצי", ואלה שכל כך "מזדעזעים" מדבריו של ליברמן הריעו לו. כש"האם המייסדת" שולמית אלוני השוותה את הרמטכ"ל יעלון, בתקופת ההתגוננות האקטיבית בפני מתקפת הטרור הרצחני למוסוליני, הם שכחו "להזדעזע". גם לא שמעתי אותם קוראים להחרים את אברהם בורג שהשווה את ישראל לגרמניה הנאצית.

אילו היתה בישראל נורמה ציבורית, לפיה השוואות לשואה הן מחוץ לתחום בשיח הפוליטי, ניתן היה לקבל את הגינויים. אך כאשר הגינויים באים מפיהם של אלופי השימוש שבמושגים הללו, זוהי צדקנות צבועה, מלאכותית ומזוייפת.

עלי מי, בעצם, מגוננים אופיר פינס, יוסי ביילין, זהבה גל-און וחבריהם, שלא פסחו על אף מיקרופון כדי להוקיע את ליברמן? על אותם מנוולים שאינם בוחלים בשום אמצעי, בניסיונם להכשיל את המאבק הישראלי בטרור. על המנוולים הנקלים, הרודפים אחרי קציני צה"ל, שמגינים עליהם ועל כולנו מפני הטרור הרצחני, ומגישים נגדם תלונות בתחנות משטרה בחו"ל. על אותם מנוולים נבזים, המסיתים להחרמת האוניברסיטאות הישראליות בעולם, להחרמת תוצרת ישראלית מעסקים שמעבר ל"קו הירוק".

אולי זה לא פוליטיקלי קורקט, אבל אין במילון ביטויים אחרים לתיאור המנוולים הללו, מלבד בוגדים ומשתפי פעולה עם האויב בזמן מלחמה.

עם זאת, אני מסכים שההשוואה לקאפו אינה מוצלחת. הקאפו עצמם הנם קורבנות השואה. הם אכן היו בוגדים ומשתפי פעולה, אך הם עשו זאת בכפיה, מתוך פחד. ואילו אותם מלשינונים, עושים זאת מרצונם החופשי, בהתנדבות, בהתלהבות ובשמחה.

כל הקופצים בראש לגנות את ליברמן, לא מצאו מילה לגנות את מחוללי הסערה, אותם גורמים מקארתיסטים שקראו להחרים את הטובים שבאמני ישראל, ובהם אהוד בנאי, אתי אנקרי ואחרים, על שהופיעו בגוש עציון. ציד המכשפות הזה חמור אלף מונים מדבריו של ליברמן. אך כנראה שאת גל-און, ביילין, פינס ושות', אבירי חופש הביטוי, ציד המכשפות הזה אינו מטריד.

והערה לסיום – לפני כשנה, התראיינו יחד ביילין וליברמן בארוחת בוקר משותפת, הרעיפו זה על זה מחמאות הדדיות וסיפרו על חברותם, המגשרת מעל חילוקי הדעות הפוליטיים החריפים ביניהם. היה זה בעיניי ביטוי יפה של דמוקרטיה ופלורליזם. אולם הראיון הזה הזיק לביילין במיליה המרצי. כתוצאה מכך, אין הוא מחמיץ כל הזדמנות כדי להשתלח בבוטות ובארסיות בליברמן, בניסיון לנקות את ה"כתם" ולהתחרות במתמודדת נגדו, זהבה גל-און; להיות יותר גל-און מגל-און. חבל על המאמץ. הוא לעולם לא יצליח להתחרות בארסיות שלה.

* "אומדיה"