הבלוג של אורי הייטנר

בעשרת הדברות נאמר: "שמור את יום השבת לקדשו... ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך. ויום השביעי שבת לה' אלוהיך. לא תעשה כל מלאכה, אתה ובנך ובתך, עבדך ואמתך, ושורך וחמורך וכל בהמתך, וגרך אשר בשעריך".

מה פתאום נאסר על הבהמה לעבוד? האם הבהמה נדרשת לשמור על חוקי התורה, או על מקצתם? האם יש משמעות לשמירת מצווה בידי בהמה? כמובן שלא. אולי האיסור בעבודת הבהמה, נועד כדי לממש את האיסור על היהודי לעבוד? הרי הבהמה אינה עובדת לבדה. גם אפשרות זאת אינה מתקבלת על הדעת. הרי ניתן היה לאסור על היהודי לעבוד, הוא היה יכול להעביד את הבהמה באמצעות עבד כנעני, או באמצעות עובד זר או גוי של שבת. אך איסור העבודה חל גם על העבד והאמה, וגם על הגר אשר בשערינו. אולי הם אינם נדרשים לשמור על השבת, בחזקת מצווה, אך עלינו נאסר להעסיקם, כיוון שהשבת נועדה לאפשר מנוחה לגוף ולנפש לכל, גם לנוכרי גם לעבד. ואם כל בני האדם נצטוו לשמור על השבת, בלאו הכי אין מי שיוציא את הבהמה לעבודה. מדוע, אם כן, נכתב במפורש שגם הבהמה לא תעשה כל מלאכה? מטרת הכתוב, היא להדגיש את מכלול משמעותה של השבת, הכוללת גם את מנוחתה של הבהמה, בחינת צער בעלי חיים. גם הבהמה זכאית למנוחה.

אם האיסור על עבודת הבהמה הוא בשל צער בעלי חיים, משמעות הדבר היא חשיבות ערך צער בעלי חיים. מובן מאליו שאסור, למשל, להרעיב בשבת את הבהמה. האם האבסת הבהמות היא מלאכה? אין היא מלאכה אסורה, בשל צער בעלי חיים.

ומה בנוגע לחליבת הפרות? הימנעות מחליבת הפרות גורמת להן לסבל רב ולדלקות. לכן, גם הימנעות מחליבתן היא צער בעלי חיים. רוח היהדות מחייבת אותנו, אם כן, לחלוב אותן בשבת. בשבת, ביום כיפור, בכל מועד בלוח השנה. זה מובן מאליו.

לאחרונה נאסר על העובדים היהודיים ברפת הצפון לחלוב בשבת. החליבה נעשית אך ורק בידי העובדים הדרוזים. מה הסיבה? הרפת החלה לעבוד, בנוסף לכשרות של הרבנות הראשית, גם עם כשרות של איזה בד"ץ חרדי מחמיר, שאינו מספק תעודת כשרות לחלב, שנחלב בידי יהודים בשבת.

****

בעיניי, זהו אבסורד. אותי זה מקומם. זה מקומם מסיבות שונות. בראש ובראשונה, כיוון שדרישת הכשרות הזאת מעוותת את רוח מצוות השבת.

מאחר והחליבה בשבת מונעת צער וסבל מבעל החיים, הרי שאותו נימוק למצווה האוסרת עבודת הבהמה בשבת, מצדיק את חליבת הפרה בשבת. אותה מצווה האוסרת עבודה בשבת, חלה באותה מידה על היהודי, על העבד ועל הגר. אם חליבה היא עבודה אסורה בשבת, אסור להעסיק בה את העובד הדרוזי בדיוק כמו את העובד היהודי. כך שיש כאן חטא כפול, גם עבודת הגר בשבת (ובתורה הגר אינו מי שהתגייר, אלא נוכרי, זר, ולא בכדי המצוות של "ואהבת את הגר" ו"חוק אחד ומשפט אחד יהיה לך ולגר" וכו' מנומקות ב"כי גרים הייתם בארץ מצרים"), וגם אפליה גזענית של הגר.

בגולה היה מנהג של "גוי של שבת" – הסתמכות על מלאכה שגוי עושה בשבת והיהודי נהנה מתוצאותיה. בגולה אפשר להצדיק זאת, בכך שבלאו הכי כל הסביבה עובדת בשבת ויש לה יום שבתון אחר, ולכן ניתן להסתמך עליה ובכך להקל על היהודי. כאן, בא"י, אנו הרוב, המדינה היא יהודית, ולכן אין לכך עוד משמעות. אנו לוקחים את מלוא האחריות על חיינו. גם שומרי שבת בינינו, צריכים להתאים את אופי שמירת השבת למציאות הזאת, ולא להסתמך עוד על "גוי של שבת".

נודע לי שהפיקוח על אי החליבה בשבת נעשה באמצעות מצלמות, המצלמות לאורך השבת את מכון החליבה. המשגיח צופה בסרט ומוודא שיהודי לא הפעיל את המכון בשבת. האבסורד הזה הוא בעיניי חילול שבת אמיתי, במובן העמוק של המילה.

****

מאין צצה השטות הזאת? כל החמרות היתר של "כשר למהדרין", "גלאט כשר", וכו' הן עבודת אלילים של ממש. אין זו כשרות, כי אם פוליטיקה של כשרות, כאשר כל מי שרואה עצמו רב חשוב, מקים בד"ץ (בית דין צדק) משלו ומחמיר יותר מחברו באיזו המצאת החמרה חסרת שחר יותר משל חברו. וכך נוצרה תחרות של סייגים, שיש בה הרבה פוליטיקה והרבה כסף ועסקים ומעט מאוד תורה. אין זו כשרות אלא חילול השם.

כל זה לא היה קורה, אלמלא שיתוף הפעולה של עולם העסקים עם כל הבד"צים האלה. ראוי היה, שהמגזר העסקי יתאחד בהחלטה לקבל כשרות אך ורק של הרבנות הראשית. ללא החלטה משותפת כזו, כל עסק רוצה להשיג עוד תעודה ועוד כשרות כדי להגיע לעוד קהל ועוד ציבור, ועסקי הכשרויות פורחים.

כאשר שוק הכשרויות, ולא בכדי אני מכנה אותו שוק, משגשג, קמים עוד בד"צים שממציאים עוד החמרות ואיסורים. התחרות הזאת גורמת להחמרה כללית. היום, גם הרבנות הראשית, שהיתה רבנות ציונית, הולכת ומתחרדת. אנו רואים את ההשתלטות החרדית על הרבנות הראשית בפרשת השמיטה, בענייני גיור, קידושין ועוד. לאחרונה, רבני צוה"ר – איגוד רבנים ציוני שפועל לתיקון העיוותים בעולם הרבנות, החליטו להקים מערך כשרות אלטרנטיבי שייתן כשרות לפירות וירקות משנת שמיטה (במסגרת "היתר מכירה"), כדי לא לשבור את מטה לחמם של חקלאי ישראל. אשמח מאוד אם רבני צוה"ר ילכו צעד אחד נוסף, ויקימו רבנות אלטרנטיבית לרבנות הראשית המתחרדת – רבנות ציונית, ממלכתית, נאורה, פתוחה ומסבירת פנים, שתתן מענה אמיתי לצרכי השעה, שתפתור את מצוקת העגונות, שתקל על מצוקת הרוצים להתגייר וכן הלאה.

צר לי שרפת הצפון, שאנו שותפים בבעלות עליה, נכנעת לשוק הכשרות האבסורדי הזה. הרפת היא עסק ומטרתה – להרוויח. ככל הידוע לי, מדובר על רווח של 120,000 ₪ בשנה. אין לזלזל בכך. אך אפשר לחיות גם בלי התוספת הזאת.

לרפת יש הנהלה, האמונה על קבלת ההחלטות, שיביאו למיקסום הרווח. אולם אנו, המשקים, הבעלים של העסק הזה. גם לנו יש מילה וראוי שתהיה לנו השפעה. מן הראוי שיתקיים בשלושת הקיבוצים הבעלים שיח ציבורי בנושא – האם אנו מוכנים להרוויח פחות, ולא להיכנע לגחמות ההקצנה של הפוליטיקה העסקית החרדית, שאין בינה לבין כשרות דבר וחצי דבר.

* מידף - עלון קיבוץ אורטל