הבלוג של אורי הייטנר

כפר חרוב הוא מקרה חריג, ליתר דיוק – מקרה נדיר, של קיבוץ שהופרט והצליח לשמור על חיי קהילה אמיתיים, על חיי תרבות תוססים, על ערבות הדדית וחברות. הגורמים לכך הם מצב כלכלי מצויין (בזכות מפעל "א.ר.י." המטיל ביצי זהב), מסורת קהילתית ובעיקר – מנהיגות ערכית מצויינת לאורך שנים.

אני מכיר היטב את כפר חרוב, והביקור שם עם אורטל, במסגרת סיורנו בדרום הגולן, חיזק את הערכתי. כמו רבים בינינו, גם אני רואה דמיון רב בין שתי הקהילות.

אמירה אחת של רוני קינן, בשיחה, קצת קוממה אותי. בבואו להצדיק את הפרטת הקיבוץ, הוא ציין בציניות "אנחנו הרי יודעים שקודם היה שוויון מוחלט בתוכנו...". ומה שהפריע לי עוד יותר, היה הנהוני והמהומי הסכמה של חברים אחדים בתוכנו. מה שהפריע לי לא היה העובדה שאני מתנגד לדברים, הרי אני מתנגד לעצם ההפרטה וגם לסיבות האמיתיות לה, אך מכבד אותה. מה שהפריע לי באמירה הזאת, היה הדמגוגיה שבה.

למה דמגוגיה? כיוון שהרי אין זה טיעון אמיתי ולא רלוונטי ובוודאי שאין זו הסיבה להפרטה. האמירה הזאת מזכירה לי את חבר הקיבוץ האידאליסט שטען שהקיבוץ אינו מספיק שוויוני לטעמו, ולכן הוא עבר לת"א.

הפירוש המילולי של "אוטופיה" הוא – אי מקום. אוטופיה אינה מקום, אלא שאיפה. איני מאמין באוטופיה, אלא באוטופיזם. מהו אוטופיזם – החתירה אל האוטופיה. החתירה הזו מודעת לכך שמדובר במחוז חפץ בלתי מושג, אך טעם החיים הוא החתירה להתקרב אליו, ללכת לאורו, לנסות להגשים אותו. האוטופיה היא כוכב הצפון שלאורו אנו מנווטים את חיינו.

הטענה שמאחר ואיננו מצליחים להגשים את האוטופיה כאן ועכשיו, עלינו לוותר על האוטופיזם, היא אמירה צינית. האוטופיה היא חיים של צדק. איננו חיים חיי צדק מוחלט. האם המסקנה היא השלמה עם אי הצדק בעולם והפסקת החתירה לצדק? האוטופיה היא חיים של אמת, שאין בהם כל שקר. אבל יש שקר בחיינו ואין אדם שלעולם לא יצא דבר שקר מפיו. אז מה, נוותר על החתירה לאמת, על חיפוש האמת? נשלים עם חיים של שקר, עם עולם של שקר?

השוויון, כמו הצדק והאמת, הוא ערך עילאי שלעולם לא יוגשם במלואו, אך החתירה אליו נותנת טעם לחיים.

בספר דברים פרק ט"ו מופיעים שני פסוקים דומים, אך הפוכים בתוכנם. בפס' ד' נאמר: "אפס כי לא יהיה בכך אביון". בפס' י"א נאמר: "כי לא יחדל אביון מן הארץ". שבעה פסוקים בלבד מפרידים בין שתי האמירות הללו.

אז למה להאמין? לכך שלא יהיה עוד עוני, או לכך שתמיד יהיה עוני? בעיניי, שני הפסוקים הללו אינם סותרים זה את זה, אלא משלימים זה את זה. הפסוק הראשון מצייר את האוטופיה – עולם שוויוני, שאין בו עוני. זו המטרה, זו התכלית, לשם עלינו לשאוף. הפסוק

השני מתאר את המציאות, ואת ההערכה המציאותית שהאוטופיה לא תוגשם במלואה; שהחברה האנושית לא תגיע לאידאל החברתי היהודי העליון של חברה שוויונית. ניתן להוסיף על כך הערכה שלעולם לא יחדלו רשע ופשע מקרב הארץ. אין פרוש הדבר השלמה עם הרשע, הפשע והפערים, אלא הצגת מציאות שנגדה יש להיאבק.

לא בכדי, שני הפסוקים הללו מצויים בתוך פרק העוסק בחקיקה סוציאלית. חקיקה זו נועדה להתמודד עם מציאות הפערים, על מנת להקטין את אי השוויון ולקרב את החברה אל האידאל. חוקי היובל והשמיטה, פסגת הקדמה החברתית, נועדו להפוך על פיו את הסדר החברתי, וליצור מציאות חדשה של נקודת אפס, שגם אם תצמיח מחדש פערים, היא לפחות לא תנציח את המעמדות, היא תאפשר נקודת זינוק שוויונית, והתוצאות הבלתי שוויוניות שלה ימחקו בתום היובל הבא.

לצד החוקים הרדיקליים של השמיטה והיובל, חוקקה התורה חוקים צנועים הרבה יותר, שמטרתם ליצור יותר צדק ושוויון במערכת הבלתי צודקת והבלתי שוויונית, באמצעות החובה על העשיר לתת לעני. חובה זו היא בסיס מדינת הרווחה, שבה מסי העשירים מאפשרים חינוך ובריאות לכל והקטנת פערים. עם זאת אין להסתפק במערכת של מדינת הרווחה, ובהחלט יש מקום לעודד גם את העשיה החברתית הוולונטרית ואת מחוייבותה של הקהילה לחבריה. גם אלה הם ביטויים של חובת הנתינה בחקיקה התורנית ובמשפט העברי לדורותיו.

****

הקיבוץ הוא ניסיון עילאי להגשים את אידאל השוויון. ניסיונות להביא לשוויון באמצעי כפיה הביאו לשלילת חירות האדם ויצרו משטרים מפלצתיים. הקיבוץ הוא ניסיון להגשים את האידאל בדרך וולונטרית, של אנשים שבחרו לחיות יחד חיי שיתוף וערבות הדדית.

הרעיון של הקיבוץ הוא שוויון ערך האדם. משמעות המושג, היא הכרה בכך שהאנשים שונים זה מזה בכישרונותיהם, ביכולותיהם, באופיים, בחריצותם וכו', אך בעצם היותם בני אדם, הם שווים בערכם. זה הבסיס של הדמוקרטיה, המעניקה זכות בחירה שווה לטיפש ולחכם, לבריא ולחולה, לעשיר ולעני. הקיבוץ הולך צעד נוסף, ומגשים את הרעיון הזה גם בחיי החברה והכלכלה. ילדו של הטיפש זכאי לאותו חינוך כמו ילדו של החכם. כולם זכאים לתנאי החיים הטובים ביותר שהחברה מצליחה ליצור – חיי רווחה, תרבות וכו'. העיקרון הוא "מכל אחד לפי יכולתו – לכל אחד לפי צרכיו". אין שוויון ביכולות, אין שוויון בצרכים, אך האנשים שווים בערכם והאידאל האוטופי הוא למצוא דרך למלא את הצורך האינדבדואלי של כל פרט. היישום המעשי של העיקרון, הוא ההפרדה בין תרומה לתמורה.

יכולים חברים להנהן ולהמהם בהסכמה לשמע אמירה צינית ש"בטח, יש בתוכנו שוויון מוחלט", כשזו נועדה להצדיק את היאוש מן החזון והפסקת הניסיון להגשים את האידאל. נכון, השוויון בתוכנו אינו מוחלט. איננו בודקים ואיננו יודעים כמה כסף יש לחבר פלוני או לחבר אלמוני בחשבון בנק זה או אחר, איזה ירושה ממתינה לראובן ואיזו לשמעון. אבל

בחיים האמיתיים שלנו, אין הבדל בין חבר שמכניס לקיבוץ 30,000 ₪ לבין חבר שמכניס 4,000 ₪. אף אגורה מן ה-30,000 ₪ אינה נכנסת לכיסו של מי שהכניס אותם לקיבוץ. ואם לזה שמכניס 4,000 ₪ יותר ילדים קטינים, תקציבו גדול יותר. אז איזו שטות היא האמירה הצינית אודות "השוויון המוחלט" שבתוכנו?

****

אני מניח שחבריי בכפר חרוב יכעסו על הניתוח הזה, אך להבנתי, הסיבה האמיתית לשינוי בכפר חרוב נרמזה לנו בין השיטין. ההצלחה הבינלאומית של המפעל, הביאה לחיכוך בין בכירים בתוכו למקביליהם בעולם העסקים הבינלאומי, והבליטה את הפערים ביניהם. הפער הזה יצר אצל אותם בכירים תחושה קשה בנוגע לאורחות החיים השיתופיים והשוויוניים בקיבוץ. יש לציין, שבניגוד לקיבוצים אחרים, הם לא הובילו ברגל גסה להפרטה דרווניסטית שרומסת את החלשים, אלא ליצירת קהילת רווחה המשמרת ערכים של ערבות הדדית וסולידריות עם כל חברי הקיבוץ. אולם הטענה שהשינוי נעשה כיוון שקודם השוויון לא היה מלא, היא לעג לרש.

אני יכול להבין את אותם בכירים. קשה מאוד לאדם להשלים עם הפער בין העושר אליו יכול להגיע מעבודתו בפועל, לאי ההנאה האישית מפרי העושר הזה. הקושי האמיתי הוא הפער הזה, ולא חוסר המוחלטות של השוויון בקיבוץ. הקושי הזה הוא האתגר של השיתוף והשוויון. שיתוף בין עניים הרבה יותר קל. שוויון בין מי שהפער בין הכנסותיהם הוא גדול, קשה הרבה יותר. הקושי הזה הוא האתגר. אנו יודעים שגם בתוכנו היו חברים שכאשר הגיעו לתפקידים עתירי הכנסות, העדיפו לעזוב. כוחה של אורטל, הוא העובדה שכמה מבעלי ההכנסות הגבוהות אינם רק הנהגת הקיבוץ, לאורך שנים, אלא הם התומכים הגדולים ביותר ברעיון השיתופי והמחוייבים לו ביותר.

****

למחרת הביקור בכפר חרוב, צפיתי בטלוויזיה בסרט תעודה על קיבוץ חולתה. בניגוד לכפר חרוב, בחולתה ההפרטה ריסקה לחלוטין את הקהילה. לבי נכמר למראה תמונות העזובה במה שהיה פעם חדר האוכל, למראה מכירת כלי הנגינה של הקיבוץ. הסרט הסתיים בהלוויה של אחת החברות הוותיקות. כיתוביות הקרדיט נעו כשברקע נשמעה שירת שרידי הוותיקים בהלוויה. הם שרו את "אני מאמין" של שאול טשרניחובסקי. האם היה זה זיק של אמונה בעתיד טוב יותר, גם אם הם כבר לא יזכו לראותו, או געגוע לעבר המזהיר שנבנה בזכות האמונה הזאת?

שחקי שחקי על החלומות / זו אני החולם שח / שחקי כי באדם אאמין / כי עודני מאמין בך.
כי עוד נפשי דרור שואפת / לא מכרתיה לעגל פז / כי עוד אאמין באדם / גם ברוחו, רוח עז.
רוחו ישליך כבלי-הבל / ירוממנו במתי-על / לא ברעב ימות עובד / דרור לנפש, פת-לדל.
שחקי כי גם ברעות אאמין / אאמין, כי עוד אמצא לב / לב תקוותי גם תקוותיו / יחוש אושר, יבין כאב.
אאמינה גם בעתיד / אף אם ירחק זה היום / אך בוא יבוא - ישאו שלום / אז וברכה לאום מלאום.
ישוב יפרח אז גם עמי / ובארץ יקום דור / ברזל- כבליו יוסר מנו / עין-בעין יראה אור.
יחיה, יאהב, יפעל, יעש / דור בארץ אמנם חי / לא בעתיד, בשמים / חיי רוח לו אין די.
אז שיר חדש ישיר משורר / ליפי ונשגב לבו ער / לו, לצעיר, מעל קברי / פרחים ילקטו לזר.

****

אני מאמין!

* מידף - עלון קיבוץ אורטל