מדינת ישראל היא המדינה היחידה בעולם הנמצאת מיום היוולדה, ללא יום של הפסקה, תחת איום של השמדה. מדינת ישראל היא מדינה במלחמה, מלחמת קיום, לאורך כל שנותיה. לכן, השירות הצבאי הוא מרכיב חיוני ביותר בחיי אזרחיה ובמהות האזרחות בה. באופן נורמלי, הגיוס המלא של כל אזרחיה, על כל שכבותיהם ומגזריהם לצבא, היה מובן מאליו.
והנה, המיעוט הערבי הגדול משוחרר כליל משירות בצה"ל. עובדה זו מפלה את הנער הערבי לעומת בן גילו היהודי והדרוזי. בעוד הללו נדרשים להקריב שלוש משנות חייהם היפות ביותר לשירות צבאי קשה, שלא לדבר על סכנת החיים, סיכון הבריאות וכו', הוא יכול להתחיל באותם שנים את הקריירה העסקית, המקצועית או האקדמאית שלו.
אפליה היא דבר רע, אך במקרה זה היא רע הכרחי. אזרחי ישראל הערבים משוחררים משירות צבאי בצדק – אין זה ראוי ואין זה צודק לצפות מהם לשרת בצבא הנלחם נגד העם שלהם. גם אי אפשר לסמוך על נאמנותם במלחמה כזו (ואיני מציין זו לגנותם. אך טבעי שנאמנותם תהיה לעמם, ולא למדינת הלאום של העם עמו עמם נמצא במלחמה). לכן, אין מנוס מכך, וחרף האפליה הכרוכה בכך, על מדינת ישראל לפטור את אזרחיה הערביים מחובת השירות הצבאי.
אולם כאשר כל אזרחי ישראל נתבעים לשרת שירות צבאי, ראוי היה לדרוש מהאזרחים הערבים לשרת שירות אזרחי במקביל. לא בכדי אני מכנה את השירות "אזרחי" ולא "לאומי" – מתוך התחשבות ברגשות האזרחים שאינם חלק מן הלאום של המדינה. הכוונה לשירות בתחומי הרווחה, הבריאות והחינוך, בעיקר בתוך המגזר הערבי. זהו אינטרס של המדינה, אך לא פחות מכך, זהו אינטרס של הציבור הערבי, הנאבק למען שוויון. אך ישראל אינה מחייבת את אזרחיה (יהודים וערבים) שאינם משרתים בצה"ל שירות אזרחי חלופי. בעיניי זו טעות, הנובעת בעיקר מן הפחד להתעמת עם הציבור הערבי והציבור החרדי. אך עצם העובדה שציבור זה אינו תובע שירות כזה מעידה בעיקר עליו. העובדה שערביי ישראל אינם דורשים הקמת שירות אזרחי, מעידה על חוסר רצון לתרום למדינה, גם בתחומים שאינם מעמידים אותם בפני קונפליקט זהות. עובדה זו מאירה באור ספקני את מיתוס הקיפוח, כביכול, של ערביי ישראל.
ההימנעות מחוק שירות אזרחי חובה היא טעות, אולם ניתן להסבירה בהתחשבות הרבה במיעוט הערבי, בכך שלא תכפה עליו תרומה למדינה המצויה במלחמה עם עמו. הסבר דחוק, אך בכל זאת... הסבר.
אם לא שירות אזרחי חובה, יש לכל הפחות ליצור מנגנונים רציניים של שירות אזרחי בהתנדבות ולעודד התנדבות של בני נוער רבים ככל הניתן לשירות הזה. למרבה הצער, מדינת ישראל לא העמידה עד כה מנגנונים כאלה. ובכל זאת, ישנה אופציה של שירות אזרחי התנדבותי. ולמרבה השמחה, יש בני נוער ערביים הרואים זכות גדולה בהתנדבות לשירות הזה. אני מאמין שעוד רבים נוספים היו שמחים להתנדב, אך אינם מעזים.
הם אינם מעזים, בשל הטרור המופעל בידי הנהגת הציבור הערבי כלפי מי שמעז לחשוב על כך. דברי ההסתה הנלוזים של ח"כ זחאלקה, שאיים כי החברה הערבית תקיא מתוכה את מי שיתנדב ותתייחס למתנדבים כאל מצורעים, הם עדות לטרור הזה. נער ערבי, שירצה להתנדב כאח סיעודי בבית חולים שרוב מטופליו ערבים, עלול לעבור תהליכי חרם והשפלה קשים מצד סביבתו, המוסתת בידי הח"כים וראשי הרשויות הערביים. ההסתה הזאת, היא חציית קו אדום. כאן חייבת להפסק הסובלנות של המדינה כלפי ראשי הציבור הערבי. המדינה חייבת להגן על מי שמתנדב מפני הטרור האלים של זחאלקה וחבר מרעיו.
****
כאשר ארה"ב, הדמוקרטיה הגדולה והחזקה בעולם, נלחמה נגד יפאן, היא כלאה את היפאנים שבתחומה במחנות ריכוז. לא היתה זו מלחמת קיום, איש לא איים להשמיד את ארה"ב, המלחמה היתה במרחק אלפי מילין מארה"ב ולא סכנה את אזרחיה, היפאנים בארה"ב לא עשו שום פעילות חתרנית ולא שיתפו פעולה עם יפאן. אף על פי כן, כך נהגה ארצות הברית.
כאשר ישראל נמצאת זה 60 שנה במלחמת קיום עם מדינות ערב ובפרט עם העם הפלשתינאי, אזרחיה נמצאים ללא הפסק תחת איום של טרור קשה, אזרחיה הערביים מזדהים בגלוי עם האויב – היא מעניקה שוויון זכויות מלא לכל אזרחיה הערביים.
בין שתי הדוגמאות הללו – לא הדוגמה האמריקאית היא החריגה. יש לנו כל הסיבות להתגאות בדמוקרטיה הישראלית, המגלה פתיחות וסובלנות שאין ולא היה להן אח ורע בשום מקום בעולם, ומתמידה בכך במשך 60 שנה. גם המרד של ערביי ישראל במקביל לפרוץ מתקפת הטרור הפלשתינאי באוקטובר 2000 וגילויי ההזדהות של מנהיגות ערביי ישראל עם האויב (הפלשתינאי והלבנוני) במלחמתו בנו, ובטרור שהוא מפעיל נגדנו, לא ערערו את הסובלנות הישראלית כלפי המיעוט הערבי.
אולם הדבר עמו קשה במיוחד להשלים, הוא ההתבכיינות הקולקטיבית של ערביי ישראל, שמטפחים את מיתוס הקיפוח. במקום לדרוש חובת שירות אזרחי חלופי לשירות הצבאי, הם לוחמים נגד חקיקה כזו, נלחמים נגד שירות וולונטרי ומתנכלים למי שמעזים להתנדב אליו. שום דבר לא היה מחזק את מעמדם של אזרחי ישראל הערבים יותר מנשיאה כלשהי בנטל, תרומה כלשהי לחברה ולמדינה. אולם בעוד הם משתמטים מכל חובה, מכל תרומה, מכל נשיאה בנטל, אין להם כל בושה להתלונן על חוסר שוויון, כביכול, ולטפח את המיתוס השקרי בדבר קיפוחם, כביכול.
* הפורטל לשוויון זכויות וצדק חברתי bsh
בבלוג זה
בכל הבלוגים
