הבלוג של אורי הייטנר

פסטיבל יגאל עמיר, סביב יום השנה לרצח רבין, לא היה מקרי. קיימת ברית בלתי קדושה בין אוהדי יגאל עמיר בימין הרדיקלי לבין גורמי שמאל, המסרבים להודות בכשל המהותי בתהליך אוסלו – להעצים את המיתוס כאילו עמיר רצח את תהליך השלום.

על פי המיתוס, יגאל עמיר הצליח לעצור את גלגלי ההיסטוריה. הוא ניצח, דרכו צלחה. זהו מיתוס מסוכן, שעלול לעודד יגאל עמירים חדשים. גם אילו היתה אמת בטענת הניצחון ההיסטורי של יגאל עמיר, ראוי היה להיזהר בדיבורים מסוכנים כאלה. קל וחומר, כשאין כל שחר לדברים אלה.

על פי המיתוס הנרקם, אלמלא הרצח, יצחק רבין היה מנצח בוודאות בבחירות ומשלים את תהליך אוסלו עד חתימת הסכם הקבע, הסכם שלום סופי בין ישראל ובין הפלשתינאים. כל מרכיבי המיתוס שגויים. 

ראשית, ודאות הניצחון של רבין בבחירות. ערב הרצח, הוביל נתניהו על רבין בסקרים. בעקבות הרצח, חל מהפך אדיר בסקרים ושמעון פרס הוביל על נתניהו בכ-40%! ניתן לומר שיגאל עמיר העניק לשמעון פרס את השלטון על מגש הכסף. מי שהפכו את קערת דעת הקהל על פיה וגרמו לניצחונו (הדחוק, על חוט השערה) של נתניהו היו הפלשתינאים, בשרשרת פיגועי התופת במרץ 96' (פעמיים בקו 18, דיזנגוף סנטר ועוד). התגובה האלקטורלית על גל הטרור, הצליחה למחוק את הפער לטובת פרס, שיצר יגאל עמיר. אלמלא הרצח, הסחף בדעת הקהל בעקבות הפיגועים היה מתחיל מנקודת התחלה של רוב לנתניהו. קרוב לוודאי, שניצחונו של נתניהו היה דומה לניצחונו של שרון בבחירות 2001, בעקבות פרוץ האינתיפאדה השניה. 

שנית, גם אילו ניצח רבין, הוא לא היה מגיע להסדר קבע. יש המציגים היום את רבין בדמותו של יוסי ביילין. ניתן להזים זאת, בציטוט נאומו המדיני האחרון של רבין בכנסת, חודש לפני הרצח, בדיון בו הציג את הסכם אוסלו ב'. בנאום זה הוא שרטט את מתווה הסדר הקבע אליו הוא חותר:  "גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים - לא כולם - כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל... גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים  מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון".

גם אילו עמדתו זו היתה נשחקת, קרוב לוודאי שהוא לא היה מרחיק לכת כמו ברק. והנה, גם הצעתו של ברק - נסיגה, למעשה, מכל השטחים, נדחתה בידי הפלשתינאים. קל וחומר, שהפלשתינאים היו דוחים במלחמה, באש ובטרור את תכניתו של רבין. כיצד רבין היה מגיב על כך? כל אימת שנשאל מה יעשה אם הפלשתינאים יפרו את ההסכם וילחמו בנו, הוא השיב שבמקרה כזה צה"ל יכבוש מחדש את הערים.

יגאל עמיר לא השפיע כהוא זה על המהלכים המדיניים, על המלחמה והשלום. האיש שהשפיע יותר מכל; יותר מרבין ומפרס, מנתניהו, מברק ומשרון, אפילו מיוסי ביילין, היה יאסר ערפאת, האיש שהוליך את רבין ואת מדינת ישראל שולל, חתם על הסכם מתוך כוונה תחילה להפר אותו, ופתח במלחמה נגדנו.

יגאל עמיר עשה מעשה נבלה. רצח רבין הוא האירוע החמור ביותר בתולדות המדינה ומהחמורים ביותר בתולדות העם היהודי. חומרת המעשה אינה נובעת מהצלחתו, כביכול, להשפיע על האירועים, אלא מעצם העובדה שישראלי, יהודי, ניסה להכריע ויכוח פוליטי לגיטימי ברצח ראש ממשלה. אולם עם כל חומרתו, לא היתה לרצח כל השפעה על המהלכים המדיניים. חבל, שרבים בתוכנו מסרבים להודות בכך שהסכם אוסלו היה מקח טעות, ומעדיפים להיות שותף בבניית המיתוס המסוכן, לפיו יגאל עמיר רצח את אוסלו, כביכול.

                                                                                                                                * "ישראל היום"