הבלוג של אורי הייטנר

תגובה לעודד ליפשיץ: "בושה וכלימה לדורות","הקיבוץ"  1.11.07

עד לפני כשנתיים, לעודד ליפשיץ ושכמותו היה פתרון קסם לכל בעיה, לכל פיגוע, לכל רצח, לכל טיל, לכל אוטובוס מתפוצץ. "די לכיבוש!"

אין כיבוש ברצועת עזה. יצאנו מכל רצועת עזה ו"טיהרנו" אותה מכל נוכחות יהודית, רחמנא לצלן. אילו יצאנו מ-99.99% מהשטח, היה עודד ליפשיץ מסביר את הטרור במאית האחוז של הכיבוש. אילו נשאר יהודי אחד ברצועה, בו היה תולה ליפשיץ את הקולר. אך היום אין עוד תירוצים. והנה, עזה "המשוחררת" היא בסיס לטרור יומיומי ובלתי פוסק נגד אזרחי ישראל וילדי ישראל. אך אל דאגה, לא אלמן ישראל, ועודד ליפשיץ ימצא דרך להסביר, בעצם להצדיק, את הטרור: "עשינו די והותר כדי להשריש בכל פלשתינאי איבה ושנאה לישראל!". הנה, אנו רואים בבירור כיצד יצדיק ליפשיץ את מתקפת הטרור הפלשתינאית, שתהיה אם ישראל תיסוג לקווי 67'. מה אתם רוצים, במשך למעלה מ-40 שנה השנאנו את עצמנו עליהם...

בעוד ליפשיץ יודע היטב להגן על הטרור הפלשתינאי, אין הוא מכיר בזכותה של ישראל להתגונן. הוא שולל כל דרך התגוננות, ובמקרה זה – את ההצעה לצמצם את אספקת החשמל בעזה כתגובה לירי הקסאמים. אין הוא בוחל במילים כדי להביע את שאט נפשו מהחלטתו הצודקת של אהוד ברק ולהוקיעה כבלתי מוסרית.

בלתי מוסרית? ספק בידי האם זהו פתרון יעיל, אך הוא מוסרי בעליל. אין כל סיבה שבעולם, שישראל, שיצאה מעזה, תכלכל את מדינת החמאס המפעילה טרור כלפי אזרחיה. עצם הדרישה הזאת, היא בלתי סבירה. מה מוסרי בכך, שבעוד הפלשתינאים יורים ללא הרף טילים על ישראל, פוגעים ביישובים אזרחיים - ישראל תמשיך לספק להם חשמל, דלק, סחורות, עבודה? כמו כל מדינה, מי שאחראי לספק את השירותים האלה לאזרחים הוא השלטון. אין שלטון ישראלי בעזה, ולכן אין כל אחריות לישראל על כלכלת הפלשתינאים. יתמם ליפשיץ וישאל – איך ניתן לצפות לכך מממשלת החמאס, הרי אין לה תשתיות ואין ביכולתה לספק אנרגיה לתושבים. נכון, אך יש לה תשתית אחת – היכולת להפסיק את הפעלת הטרור וירי הטילים על ישראל. כל מה שדרוש לשם כך, הוא החלטה. ברגע שממשלת חמאס תרצה ותחליט, הטרור יפסק, הירי יפסק וישראל תשמח לספק חשמל לעזה. כל כך פשוט.

אפשר להתווכח על עמדתי זאת. כמו כל סוגיה מוסרית, אנשים שונים יכולים להגיע למסקנות אחרות. זהו נושא מובהק לדיון ציבורי ופוליטי. החלטת ממשלת המרכז והשמאל, על פי יוזמת מנהיג השמאל, בתמיכה מקיר לקיר של הקואליציה והאופוזיציה, בתמיכה ציבורית רחבה, אינה מקובלת על עודד ליפשיץ. זכותו. יש בדמוקרטיה דרכים להכריע.

אך ליפשיץ אינו מצפה להכרעה דמוקרטית. הוא מצפה להכרעת היועץ המשפטי ובג"ץ. והנה, עוד בטרם התפרסם מאמרו, היועץ המשפטי לממשלה כבר החליט לאסור את ביצוע

החלטת הממשלה. החלטה זו כמוה כפוטש משפטי. אין לדעתו הפוליטית והמוסרית של היועץ המשפטי כל יתרון על פני דעתם של נבחרי הציבור ושל כל אזרח מהשורה. אין לו כל אמירה בסוגיה זו, שהינה בלתי משפטית בעליל. האם החוק הישראלי מחייב את ישראל לספק חשמל לאויביה בשעת מלחמה? הרי זה אבסורד! אולם מזוז יודע שהנושא עומד להידון בבג"ץ, הוא יודע לנבא שגם הפעם בית המשפט ייקח סמכות לא לו ויתערב בנושא בלתי משפטי זה, והוא יודע לנבא מה תהיה החלטתו הפוליטית. וכדי למנוע תבוסה בבג"ץ, הוא מקבל החלטה פוליטית במסווה משפטי ופוסל את החלטת הממשלה הנבחרת.

היועץ המשפטי ובג"ץ אינם נושאים באחריות לספק ביטחון לאזרחי ישראל. והרי אלה שעתרו, אינם מציעים חלופה כלשהי, אלא מתנגדים לכל דרכי ההתגוננות מפני הטרור: לסיכולים ממוקדים, לפעולה צבאית, לגדר ביטחון. אם צה"ל יפעל בעזה, הם יטענו נגד פגיעה בריבונות הפלשתינאית. אולם ריבונות פירושה אחריות, וריבון שנוהג בטרור – נושא באחריות לתוצאות.

ניסינו את כל הדרכים המדיניות – הסדר ביניים באוסלו ("חייבים לדבר עם אש"ף, כי כאשר מדברים – לא יורים..."), נסיון להגיע להסדר קבע בקמפ דייוויד וטאבה, על פי המתווה לו הטיף ליפשיץ עשרות שנים, שהוביל למתקפת טרור רצחנית. נסיגה מוחלטת, שהובילה למתקפת הקסאמים על שדרות ועוטף עזה. אין ברירה, עלינו להבין שהפלשתינאים אינם רוצים בשלום ואינם מוכנים לקבל את זכות קיומנו. נגזר עלינו להלחם, ואין דבר מוסרי יותר ממלחמה על זכות הקיום.

 "הקיבוץ"