הבלוג של אורי הייטנר

"למה אתה נאבק למען לימודי כל ילדי הגולן בגולן? מה האובססיה הזאת? מה, הגליל העליון ועמק הירדן אינם ארץ ישראל, אינם מדינת ישראל? מה ההסתגרות הזאת? הרי בימי סגריר חשוב שילדי הגולן יהיו עם ילדים אחרים ויהיו שגרירי הגולן, כפי שהיה בתקופת המאבק של שנות ה-90".

חבריי הטובים שואלים אותי את השאלות הללו. כידוע, ילדי הקיבוצים בצפון הגולן, ובהם ילדי אורטל, לומדים בתיכון "הר וגיא" שבגליל העליון. קיימת אצלנו תמיכה רחבה מאוד, כמעט מקיר לקיר, בהמשך הלימודים ב"הר וגיא". ואילו אני, מזה כעשרים שנה, מאז עלה בכור ילדי אורטל לכיתה ז', מתנגד לעמדה הזאת וסבור שעל כל ילדי הגולן ללמוד בגולן. מזה עשרים שנה אני נאבק בעקביות על עמדתי, עמדת מיעוט קטן בקיבוצי. באמת, למה?

בית הספר, בעיניי, אינו רק מוסד לחינוך ולהשכלה, אלא גם מוסד קהילתי חשוב. בית הספר והמתנ"ס הם לב הקהילה והמסד לבניינה. קהילת איכות נבנית סביב בית ספר. בית ספר הוא אחד היסודות המעצבים את דמות הקהילה. עצם העמדת בית ספר במרכז הקהילה, היא אמירה משמעותית אודות דמותה של הקהילה וסדר העדיפויות שלה. רצוני שילדי הגולן ילמדו בגולן נובע, בראש ובראשונה, מהמחוייבות לקהילת הגולן – לבניינה, לחוסנה ולאיכותה.

עמדה זו מעוררת שאלות – אנו, ההורים, רוצים להעניק את החינוך הטוב ביותר לילדינו. האם, בהכרח, בית הספר בגולן הוא הטוב ביותר? האם כל החוכמה וכל הידע מצויים דווקא בגולן? לא הגיוני שנבחר את בית הספר המתאים לנו ביותר?

אני מאמין ב"נופי גולן"; בהיותו בית ספר מצויין, שאינו נופל במאומה מבתי הספר בסביבה בהם לומדים ילדי הקיבוצים. אני גם מאמין ביכולת להפוך אותו להרבה יותר טוב. אולם לא אתחמק מהשאלה העקרונית.

עקרונית, אני מאמין במחוייבות הקהילתית. המחוייבות – אין פירושה לחשוב שמה שקיים בגולן הוא בהכרח הטוב ביותר, וגם לא האמירה שנתפשר על הקיים בגולן, גם אם הוא פחות טוב, כי זה שלנו. המחוייבות, פירושה שאנו נעשה את מה שקיים בגולן לטוב ביותר. ואם הדבר יקח זמן, יתכן שהזמן הוא המחיר, אך עצם אתגר הבניה הוא תמורה שאין לה תחליף. המחוייבות שלנו היא לבנות את הקהילה כטובה ביותר, כאיכותית ביותר, כערכית ביותר – כחברת מופת. מערכת החינוך היא אחד המרכיבים החשובים ביותר, אם לא החשוב ביותר, בהגשמת החזון הזה. ולכן, אני סבור שעל כולנו להיות שותפים לאתגר – ילדים, הורים ומחנכים.

בשנים האחרונות, מובילה המועצה האזורית מהפיכה חינוכית בגולן; מהפיכה שכל מי שצופה בה מבחוץ מתפעל ממנה. לפני שבועות אחדים השתתפתי בפגישה עם ד"ר אורנה שמחון, המנהלת החדשה של מחוז הצפון במשרד החינוך. שמחון, המרבה לסייר ברשויות בצפון, לא האמינה למשמע אוזניה ולמראה עיניה. היא פשוט טרם נתקלה במחוייבות לחינוך ובעשייה חינוכית כפי שפגשה בגולן.

הביטויים לכך הם רבים, אך אמחיש זאת בדוגמה אחת. אנו שומעים רבות על הרמה הנמוכה של המורים בישראל. אולם אני, כאבא (ואני אדם ביקורתי למדיי, מטבעי) לא נתקלתי בכך במערכת החינוך של ילדיי. להיפך, ילדיי זכו למורות טובות ולמחנכות מצויינות. לא אחת שאלתי את עצמי, האם האקסיומה הזאת אודות המורים היא סתם טרנד, או שבמקרה, בניגוד לכללי הסטטיסטיקה, היה לילדיי מזל עם מורים חריגים. והנה, בפגישה עם אורנה שמחון, סיפר האחראי על פרוייקט החינוך למצויינות, אחד מדגלי החינוך של המועצה, על הפער הגדול ברמה, בין המורים מן הגולן המשתתפים בהשתלמויות בנושא המצויינות, לבין עמיתיהם הנוטלים חלק בהשתלמויות הללו. זו התשובה לתמיהתי – פשוט, המורים בגולן טובים יותר. מה הסיבות לכך? זה נושא למחקר אודות קהילת הגולן. אך העובדות מדברות בעד עצמן.

המועצה העמידה בשנים האחרונות את החינוך במקום גבוה בסדר העדיפויות שלה. התהליך האסטרטגי בתחום החינוך הוליד את חזון חמשת הדגלים, עליהם מבוססת מערכת החינוך בגולן: זהות יהודית ישראלית, איכות הסביבה, חינוך למצויינות, תרבות של מדידה ובקרה, ותכנית "המורה במרכז" (שאיני חסיד של כותרתה, אך תומך מאוד במהותה – שיפור משמעותי במקומו ומעמדו של המורה). אישית, אני שותף מרכזי בתחום הזהות היהודית ישראלית, וכמי שבקיא בנעשה בתחום זה בארץ, אני יכול לומר בוודאות שאף רשות אחרת בארץ אינה עושה בתחום זה כמונו.

על הדגלים הללו ניתן להוסיף את החינוך הקהילתי, שבא לידי ביטוי בשותפות בין המתנ"ס ובתי הספר במרחבים המשותפים לשני המוסדות, ביום הלימודים המלא המשותף ועוד. יש לציין גם את המקום הבכיר, גם הוא חסר תקדים, שהמועצה העמידה בו בשנים האחרונות את החינוך הבלתי פורמלי של הנוער.

ולמי אנו עמלים? כאשר אנו בונים תכניות כאלו, רפורמות כאלו, מהפיכות כאלו, מובן מאליו שאנו עושים זאת למען כל ילדי הגולן. נכון, בחינוך הבלתי פורמלי אנו מגיעים גם לבני הנוער הלומדים בחוץ. אך בכל הקשור לחינוך הפורמלי, אנו מפסידים את כל הילדים הלומדים בחוץ, וזו החמצה אדירה בעבורנו כקהילה, ובעבור אותם הילדים.

הרצון לראות את כל ילדי הגולן לומדים בגולן, נובע גם מהמחוייבות ליחד הגולני. יש צורך בחיבור הרבה יותר חזק בין צפון הגולן לדרום הגולן, בין הקיבוצים והמושבים ובמיוחד – בין יישובי המועצה האזורית לקצרין. אנו מכירים היטב את היסטורית היחסים העכורים בין ערים לפריפיריה החקלאית סביבם (קריית שמונה וקיבוצי הגליל העליון, בית שמש והסביבה וכו'). עלינו לעשות הכל כדי שמערכת היחסים בין קצרין והיישובים הכפריים תהיה שונה, שתהיה זו קהילת קהילות, המחברת ילדי עיר, קיבוץ ומושב. אין זו משימה רק של מערכת החינוך, אך מערכת החינוך המשותפת היא הכלי החשוב ביותר למימוש המטרה הזאת.

החזון שלי מרחיק לכת עוד יותר – אני הייתי שמח מאוד ללימודים משותפים של כל ילדי הגולן, כולל הילדים הדתיים, בבית ספר אחד. ביום העיון לזכר מוישיק גרליק שמענו עדויות מבתי ספר משותפים, וזהו בעיניי המודל החינוכי הראוי ביותר. אני יודע שהחזון הזה אינו נראה בר מימוש, במציאות הכואבת שבה יש צורך במלחמה קשה כדי לאפשר מפגש חודשי של שמיניסטים חילונים ודתיים הלומדים במוסדות נפרדים. אך זה כבר נושא למאמר נפרד.

* "שישי בגולן"