הבלוג של אורי הייטנר

ראשי השב"ס, שהחליטו לשלול מיגאל עמיר את הזכות להיות נוכח בברית של בנו, ידעו שאין כל בסיס חוקי להחלטתם. הם ידעו שיגאל עמיר יעתור לבית המשפט. הם ידעו שבית המשפט אינו יכול, אלא לקבל, בדרך זו או אחרת, את עתירתו. אולם נוח היה להם להרחיק את הביקורת הציבורית מעצמם ולתת לבית המשפט להוציא להם את הערמונים מן האש. היתה זו החלטה פופוליסטית במודע, החלטה של ראש קטן, החלטת כסת"ח.

ישראל היא מדינה דמוקרטית. בדמוקרטיה יש זכויות גם לאסיר ולו הנקלה ביותר. אין אסיר שעונשו חמור כשל יגאל עמיר, מאסר עולם ללא אפשרות לחון אותו ולקצוב את עונשו, בתנאי בידוד מוחלט. אך גם לו יש זכויות, כמו לכל אסיר, כמו לכל אדם. מבחנה של הדמוקרטיה, הוא בעיקר במקרים הקשים, כמו של יגאל עמיר. תוספת עונשים על העונש, בחינת נקמנות גרידא, היא כישלון במבחן הדמוקרטיה.

מני מזוז, היועץ המשפטי לממשלה, יכול לנהוג כמו ראשי השב"ס. הוא יכול לקבל החלטה פופוליסטית לערער על החלטת בית המשפט המחוזי. אילו עשה כן, היה זה ערעור סרק, שהרי לא היה לו כל סיכוי להתקבל בעליון, אך הוא היה יוצא ידי חובת הפופוליזם, זוכה לתרועות ההמון, ומכסת"ח עצמו באמצעות השופטים. הוא בחר לנהוג באחריות ולקבל את ההחלטה המשפטית המתבקשת.

רני רהב, שעתר לבג"ץ נגד החלטתו של מזוז, ידע היטב שאין ולו סיכוי קלוש שבקלושים שעתירתו תתקבל. הוא ידע שעתירתו תדחה על הסף פה אחד, כפי שאכן היה. כיוון שאין להאשימו בטיפשות, בוודאי שלא בתמימות, ובוודאי ובוודאי לא כאשר מדובר ביחסי ציבור, אין ספק שהוא ידע היטב שהעתירה משרתת את יגאל עמיר. הנה, עוד עיסוק בו, בתינוק שלו; המשך הפיכתו לגיבור תרבות, ל"סלב". עוד שלושה ימים בהם התקשורת תמשיך לדבר על יגאל עמיר, לדוש בו.

איזה אינטרס יש לרני רהב לתת שירותי יחצ"נות חינם לרוצח יגאל עמיר?

****

גיבור השיח הציבורי והתקשורתי סביב יום השנה ה-12 לרצח רבין, הוא הרוצח, יגאל עמיר. פסטיבל יגאל עמיר לא נוצר מעצמו, באופן ספונטני. היו מי שיזמו אותו, שליבו אותו, שטיפחו אותו. מי עמדו מאחורי הפסטיבל הזה, ואיזה אינטרסים הוא שירת?

ההתמקדות האובססיבית ביגאל עמיר שרתה שלושה אינטרסים:

האחד, של הימין הרדיקלי. מטורפי הימין הקיצוני, אוהדיו של יגאל עמיר, שואפים לשחררו מן הכלא. הם רואים בו מנהיג וגיבור לאומי. עצם העיסוק בו, הופך אותו לקדוש מעונה ולמוקד הזדהות. שחרורו האפשרי, ימזער גם את גורם ההרתעה מפני מעשה דומה.

אנשי הימין הקיצוני סולדים מיום הזיכרון לרצח רבין ומכל התכנים הקשורים אליו. האינטרס שלהם הוא להסיט את הדיון מתכנים אלה, לגיבורם. אין להם עוד הזדמנות כזו במהלך השנה, אלא סביב יום השנה לרצח, והם מנצלים את ההזדמנות הזו היטב.

הגורם השני הוא אנשי השמאל (ולאו דווקא השמאל הרדיקלי, גם המיינסטרים של השמאל), שרני רהב היה להם לפה. לשמאל נוח למקד את הדיון ביגאל עמיר, כדי להעצים את האגדה שהוא, במעשהו, גרם לכישלון תהליך אוסלו. אם יגאל עמיר לא פוצץ את התהליך, הרי שהוא התפוצץ כיוון שהכישלון היה נעוץ בו מניה וביה – ההסכם היה תרמית, הפרטנר לא באמת התכוון לקיים אותו, האמונות שעמדו בבסיסו היו רעועות מלכתחילה וכשלו. קשה לאנשים להודות בשגיאתם ההיסטורית. במיוחד קשה להם להודות על כך בפני עצמם. מבחינה זו, יגאל עמיר מהווה פתרון מצויין – תשובה מוכנה לשאלות הקשות, הפותרת מחשיבה ומשחררת מהתפכחות.

אינטרס נוסף של אנשי השמאל בפסטיבל יגאל עמיר, הוא שימוש בו כדי לנגח את כל יריביהם והחולקים עליהם. כך, הן הימין הקיצוני והן השמאל חגגו על הסקרים, שהצביעו על תמיכה רחבה בחנינה לרוצח; סקרים שאני מפקפק מאוד במהימנותם.

הגורם השלישי הוא התקשורת, הנבנית מסנסציות וקוריוזים, שהנם עתירי רייטינג הרבה יותר מדיון מעמיק. ההיריון של אשת הרוצח, הלידה של בנו וברית המילה, מספקים את יצר המציצנות והרכילות, המוכרים עיתונים הרבה יותר טוב משאלות הדמוקרטיה בישראל.

****

מאז רצח רבין קיים ויכוח בחברה הישראלית - איזה אופי ראוי שישא יום הזיכרון הממלכתי? גישה אחת היא של יום השנה לרצח, המבטא את סלידת הציבור כולו, על כל חלקיו, מאלימות, מדה-לגיטימציה של עמדות, מאי קבלת הכרעת הרוב, מסרבנות; יום שנועד לחזק את הדמוקרטיה ולהעצימה. גישה אחרת היא של יום "מורשת רבין", יום של ניסיון להפוך את העמדה הפוליטית המיוחסת לרבין (ולרוב מדובר בעמדה שמאלית קיצונית, שרבין היה רחוק ממנה מאוד עד יומו האחרון) לעמדה הלגיטימית היחידה וליצור דה לגיטימציה לכל דעה אחרת ולכל מי שמשמיע דעה אחרת בעבר, בהווה ובעיקר בעתיד. גישה זו, מנסה לצייר את רצח רבין, כתוצאה ישירה וכפועל יוצא מעצם ההתנגדות לעמדה המיוחסת לרבין. גישה זו המנוגדת בתכלית ללקח שעלינו להפיק מן הרצח הנורא, גימדה את יום הזיכרון הממלכתי לרצח רבין בתודעת הציבור וניכרה ממנו ציבור רחב.

הביטוי השנתי המרכזי לגישה השניה, הוא העצרת בכיכר. העצרת הזאת חייבת להזין את עצמה מידי שנה כדי להביא לכיכר המונים זועמים. ומה מתאים לכך יותר, מאשר דמותו של הרוצח? וכך, רני רהב ושכמותו, יוצאים לקראת העצרת במסע יחסי ציבור פופוליסטי, מתוחכם ומתוזמר היטב, שבמרכזו – יגאל עמיר.

הנה, "ידיעות אחרונות", העיתון הפופוליסטי ביותר, יצא ערב העצרת בכותרת ענק, גדולה יותר מהכותרת שבה בישר העיתון על הקמת המדינה (וזה בדוק), כותרת מתחכמת בכפל משמעות: "מחר בכיכר רבין: ברית נגד הרוצח". וכותרות המשנה: "12 שנים אחרי: חוזרים לכיכר * מארגני העצרת: 'זו התשובה הניצחת לפסטיבל הברית של בנו של הרוצח'". ולצד הכתבה הזו, בעמוד הראשון של הצהובון, מאמר פרי עטו של הוגה הדעות החשוב אביב גפן, תחת הכותרת: "למחוק לו את החיוך". המאמר מסתיים בפסקה: "אני, אביב גפן [משום מה, ללא מספר אישי... א.ה.] מבקש מבית ישראל לבוא מחר לכיכר ולהפגין תמיכה, ברעיון ובאדם. לי אישית חשוב מתמיד לבוא ולהופיע שם... אני מתחייב. כל שנה אתייצב בכיכר כדי להביע את אהבתי הגדולה לאיש ולרעיון. אנחנו, כל לוחמי השלום, נעשה הכל כדי למחוק את החיוך השטני של יגאל עמיר".

והצהובון המתחרה מלווה את הכתבה הגדולה על הברית והכיכר בשני מאמרים. מאמרו של בן כספית "בין טיפשות לרחמנות" מסתיים במילים: "מה נשאר לנו לעשות מול הטיפשות הזאת? האמת, לא הרבה. לכתוב מאמר בעיתון, להתעצבן, להתפוצץ, לריב בשיחת הסלון של שישי בערב. או, אולי, לבוא מחר לכיכר". ולידו מאמר של שמעון שבס, "יריקה בפרצופנו", המסתיים במילים: "עתה מוטלת עלינו, אזרחי ישראל, החובה לשאת את משא הזיכרון ולמנוע בגופנו את הרצח הבא. ועלינו לעשות זאת עכשיו, ברגלינו, במוצאי שבת בכיכר".

והנה, זה כל הסיפור כולו. יחסי הציבור ליגאל עמיר, בידי רני רהב ושכמותו, אינם אלא מניפולציה פוליטית על הציבור, וקידום מכירות להפגנת השמאל בכיכר רבין.

* "שווים"