הבלוג של אורי הייטנר

אם נשוחח אישית עם כל אחד ממאות האוהדים המשולהבים שקראו קריאות גנאי בעת דקת הדומיה לזכר רבין וצעקו קריאות תמיכה ברוצח, אני מניח שרובם יגנו את הרצח ואת הרוצח ואף יתחרטו על התנהגותם.

אך איני אומר זאת כדי להקל בחומרת המעשה. להיפך. קהל שכל אחד מפרטיו היה תומך ברצח וברוצח אך לא היה נוהג כהמון, היה הרבה פחות מסוכן, בעיניי. המון, המורכב מפרטים המאבדים את עצמיותם ואת אישיותם ונגררים לקיצוניות מטורפת, הוא אחת התופעות החמורות בהיסטוריה. ומי כמו העם היהודי יודע למה עלול לגרום המון מוסת ומשולהב.

מה שהפחיד אותי יותר מכל באירוע המכוער במשחק הכדורגל בחיפה, הוא תופעת ההמון המשולהב. משחקי כדורגל, בכל העולם, גורמים לציבור רחב להתנהג כהמון משולהב; כל פרט משחרר מתוכו את יצר הרע, את המיסטר הייד שבו, את החלקים האפלים והאלימים באישיותו, וכאיש אחד הם הופכים למפלצת קולקטיבית, לנחשול מזרה אימה המסוגל להתדרדר למעשים נוראים. אנו רואים זאת במעשי האלימות בספורט. אנו רואים זאת בקריאות הגזעניות נגד ערבים ונגד כושים.

יש להלחם בתופעה הזאת. יש להלחם בה בדרכי חינוך והסברה, אך גם בדרכי ענישה. לצערי, מערכת אכיפת החוק בישראל – המשטרה ובתי המשפט, מגלים אוזלת יד מול האלימות והגזענות בספורט. יש לפעול בתקיפות רבה יותר נגד המתפרעים ובעיקר נגד המנהיגים והמסיתים. אולם הדרך האפקטיבית ביותר, היא פעולה ממשית נגד קבוצות הכדורגל. האוהד המתפרע עושה זאת בראש ובראשונה למען קבוצתו. אם קבוצתו תאבד 10 נקודות בליגה פעם אחת, הוא יחשוב היטב לפני הפעם הבאה. אם קבוצתו תאבד את האליפות או תרד ליגה, בשל עונש חמור על התנהגות פרועה, הוא ינהג ביתר ריסון.

אולם מעבר לנושא האלימות בכדורגל, יש לתת את הדעת לתהליכי הלגיטימציה לרצח רבין ולרוצח. אני מכיר את כל ההסברים לתופעה. אני מודע לניכור שנוצר כתוצאה מהניסיון של השמאל להפוך את הכאב והאבל הלאומי על רצח רבין, למפגן הזדהות עם אוסלו, לדה-לגיטימציה של מתנגדי אוסלו ומהניסיון להשתמש ברצח כתירוץ לכישלון אוסלו. יש לצאת נגד הניסיון הזה. אולם אין בכך כדי להצדיק כהוא זה כל תופעה שיש בה צל צילה של לגיטימציה לרצח רבין.

רצח רבין הוא האירוע החמור ביותר בתולדות מדינת ישראל ומהחמורים ביותר בתולדות העם היהודי. חובתם של מי שהיו יריביו של רבין לזכור ולהזכיר את הרצח ולחנך לסלידה והוקעה של הרצח והרוצח, אינה נופלת במאומה מחובתם של מי שהיו תומכיו.

איני יודע מה היקפה של תופעת הלגיטימציה לרצח. אני משער שבמציאות היא הרבה יותר קטנה מאשר בטוקבקים ובסקרים. אך קטנה ככל שתהיה, היא מדאיגה ויש להלחם בה. ומי שצריכים להלחם בה, הם בראש ובראשונה מנהיגי הציבור הימני והדתי, הרבנים והמחנכים. יש צורך באמירה חד משמעית, שאין בה "אבל", ואין בה "מצד שני", ואין בה "יחד עם זאת" ואין בה גמגומים. ומדוע דווקא מנהיגי הציבור והרבנים צריכים לעמוד בראש המסע הזה? כיוון שרק הם יכולים להשפיע באמת על הנוער ועל הציבור שבתוכו גדל סרטן הלגיטימציה.

אני מכיר עד לזרא את האמירות של "נמאס לנו כל הזמן להצטדק", "נמאס לנו להיות נאשמים" וכו'. נמאס, ובצדק נמאס, אך אין זה משחרר מהצורך לומר אמירה ולעשות מעשה. אין זו אמירה פוליטית או תקשורתית ואין היא מכוונת כלפי השמאל וכלפי אלה שהשתמשו ברצח כקרדום פוליטי לחפור בו וכגורם להסתה נגד הציבור הדתי והימני. זו אמירה חינוכית כלפי פנים, שנועדה לחנך את הנוער ואת הציבור לסור מרע ולעשות טוב, חינוך לצדק, לאמת, למוסר ולערכים טובים. ומי שתפקידו לחנך לכך, אינו עושה טובה לאף אחד ולכן אין הוא צריך לחוש כאילו הוא מצטדק על משהו בפני מישהו.

וביערנו הרע מקרבנו.

* "מקור ראשון"