הבלוג של אורי הייטנר

לזכרו של פולי

"מעולם לא מצאתי את יצירתה של שלישיית 'הגשש החיוור' יותר מבידור וולגרי להמונים, שהגישה לקהל הישראלי בדיוק מה שהיה ראוי ומתאים לרמתו של המכנה המשותף הנמוך ביותר באוכלוסיה" כתב בני ציפר, עורך המוסף הספרותי של "הארץ", במאמרו "שני גששים מיותמים" ("הארץ" 2.11.07).

הגדרת מילון אבן שושן לוולגריות היא: "המוניות, גסות, פשטות יתרה". אולם במקור הלטיני הפירוש הוא "עממי". יש תרבות נמוכה, המונית, גסה. "הגשש החיוור" רחוק מאוד ממנה. "הגשש" היה שלישית בידור, ובידור הוא אמנות פופולארית, עממית. כאשר ציפר שולל את "הגשש" הוא שולל, למעשה, את התרבות העממית.

מה משותף לקובי אריאלי החרדי, לאחמד טיבי הערבי, לגדעון לוי השמאלן הרדיקאלי, לאורי אריאל המתנחל הדתי? כולם כתבו ודיברו בשבוע שעבר, לאחר מותו של פולי, בשבחי "הגשש החיוור" וסיפרו איך הגששים נגעו בהם, איך הם יודעים לצטט על פה את מערכוניהם. אכן, שלישיית "הגשש החיוור" הצליחה לגעת במכנה משותף רחב ביותר, אך מכנה משותף רחב אינו בהכרח מכנה משותף נמוך. היכולת לגעת ב"כל העם, מהפקידה בצריף הצבאי ועד לפרופסור אבישי ברוורמן", כפי שמתאר ציפר בלעג, היא הכישרון להיות אמיתיים, לגעת ברגשות האמיתיים של הקהל, לתאר בהומור את החברה הישראלית ולשרטט באירוניה, אך לא ברשעות, את חולשותיה, חולשותינו. אין מערכוני "הגשש החיוור" "בדיחות מהווי עדות, הצבא והלעג ל'אינטיליגנטים'", כפי שתאר ציפר את "המכנה המשותף הנמוך ביותר". "הגששים" הציגו את הדיוקן של החברה הישראלית, על עדותיה ומרכיביה השונים, אך לא בלעג, אלא כמי שבאו מאהבה. את זה בני ציפר אינו מסוגל להבין.

רבים נוהגים לקטול את מוסף התרבות והספרות, אותו עורך בני ציפר ב"הארץ" מזה שנים רבות. אני דווקא מוצא עניין רב במוסף האיכותי והמעניין הזה (חרף הכעס שלי על הקו הפוסט ציוני שלו). ביקורתי על המוסף, אינה על מה שיש בו, אלא על מה שחסר בו. מה שחסר בו, הוא התרבות העממית. בעוד המוסף התרבותי היומי "גלריה", אף הוא ב"הארץ", התדרדר לרמת הצהובונים, ויותר משהוא עוסק באמנות ובתרבות, הוא עוסק בידוענים, דוגמניות ושפים, מוסף האמנות והתרבות בעריכת ציפר נשאר מסוגר במגדל השן של התרבות "הגבוהה". אין בו כל ביטוי למוסיקה פופולארית, למשל, לבידור וכו'. בעיני בני ציפר, התרבות הפופולארית היא וולגרית ולכן מקומה לא יכירנה במוסף שהוא עורך.

אולם כמה מן האנשים המזוהים ביותר עם תרבות גבוהה, התייחסו ומתייחסים אחרת לגמרי לתרבות הפופולארית, העממית. נתן אלתרמן, גדול המשוררים העבריים, כתב מאות פזמונים וראה בהם ביטוי אמנותי חשוב לא פחות מהשירה שכתב. כך הוא התייחס גם למקאמות הפוליטיות שפרסם ב"הטור השביעי". הפזמונים שכתב נפלאים, ביטוי אמנותי שאינו נופל מהביטוי האמנותי בשירה שכתב, ולא תמיד ניתן להצביע על הגבול בין השירה והפזמונאות (בפרט מאחר ורבים משיריו המסווגים כשירה הולחנו). כך גם משוררים אחרים.

מזה כארבעה עשורים, התזמורת הפילהרמונית עורכת קונצרטים בהם היא מלווה זמרי והרכבי פופ ורוק. כבר בשנת 1970 הופיעה התזמורת בהיכל התרבות יחד עם להקת "הצ'רצ'ילים" והעובדה שהיא מלווה גם היום את יהודית רביץ, אחינועם ניני, שרית חדד וזמרים פופולאריים רבים אחרים, אינה פוגעת במאומה במקצוענותה ובהערכה אליה כתזמורת שעיקר עניינה מוסיקה קלאסית.

במקום החלוקה בין תרבות גבוהה ל"וולגארית", ראויה חלוקה בין תרבות איכותית לבלתי איכותית, ברמתה ובמקצועיותה. יש משוררים גרועים ופזמונאים מצויינים ומשוררי רוק טובים ורעים. ו... כן, יש בדרנים גרועים ומצויינים. דודו טופז יורד נמוך מאוד, אך שלמה בראבא שומר על רמה גבוהה מאוד. שניהם עוסקים בבידור. האחד מבטא רדידות והשני מצויינות.

ו"הגשש החיוור"? מכל בחינה מקצועית שנבחן את השלישיה, היא מהווה מותג של מצויינות. כך ברמת ההומור ובאיכות הגבוהה של המערכונים, כך במשחק המצויין של של שייקה, פולי וגברי, כך באיכות השירים שהיא שרה וכך בהרמוניה הנפלאה של שלושת חבריה כזמרים.

ואם בטשטוש הגבולות בין תרבות גבוהה לעממית עסקינן, הרי שלישיית "הגשש החיוור" היא דוגמה לכך. איך נתייג את הכותבים והבמאים של השלישיה? שייקה אופיר היה שחקן בחסד, פנטומימאי מן הטובים בעולם. האם הוא שייך לתרבות הגבוהה או "הוולגרית"? ויוסי בנאי, שכתב את מרבית תכניותיהם ומערכוניהם? הרי הוא אחד השחקנים הטובים בתולדות התיאטרון הישראלי, אם לא הטוב שבהם, ושיחק במיטב התפקידים במיטב המחזות הקלאסיים של התיאטרון הרפרטוארי. עובדה זו לא הפריעה לו כלל וכלל לכתוב לעצמו ולאחרים מערכונים ולהופיע במופעי הומור. לא היה זה יוסי בנאי אחר, אלא אותו יוסי בנאי, הכישרון הגדול כיוצר וכמבצע. ואולי הדוגמה הטובה ביותר לכך היא ניסים אלוני, המחזאי, שלא ראה כל פחיתות כבוד לכתוב מערכונים ופזמונים לשלישיה, ולא השקיע בכך פחות כישרון ויצירתיות מאשר במחזותיו לתיאטרון. ופולי עצמו, לאחר פירוק השלישיה, פנה לכיוונים בימתיים שונים, ובהם תיאטרון "גבוה".

אולם בני ציפר מקפיד על ההפרדה הזו. לכן הוא לועג ל"גששים" על "שיבוש מכוון של העברית התקנית" ולא מתרשם מכך שהם העשירו את השפה העברית בביטויי סלנג רבים. כנראה שהסלנג, אליבא דציפר, הוא וולגריות (ובכך הוא מזכיר קצת את "מר אברהם חטף-פתח, מהמערכון האלמותי "הכה את המומחה": "לבן האדם, לא לבנאדם, שהוא יציר לשוני וולגרי").

יש הגדרה בסלנג העברי למה שמייצג בני ציפר – פלצנות. במילון אבן שושן המעודכן, הפלצן הוגדר כך: "כינוי לאדם המרבה מלל ריק מתוכן ממשי, מי שנוהג ביומרה מתנשאת". אוהו, איזו יומרה מתנשאת! איזה סנוביזם מנוכר! ציפר מתלונן על היחס ל"אליטיזם". אליטה במובנה החיובי היא אליטה משרתת. אליטה כזו אוהבת את העם ורואה עצמה חלק ממנו. ציפר רחוק מכך ת"ק פרסה – הוא מבטא אליטיזם מרוחק, מנוכר, מתנשא, מסוגר ונרקיסיסטי.

לפני שנים אחדות שיגרה עירית לינור מכתב גלוי לעמוס שוקן, מו"ל "הארץ", בו הסבירה מדוע היא החליטה לבטל את המנוי שלה על העיתון. בין השאר היא האשימה את אנשי העיתון, ש"הישראלים מגעילים אותם". חשבתי אז ואני חושב גם היום שהיא הגזימה. אולם בני ציפר משתדל מאוד לאושש את דבריה. אחרת, איך אפשר להבין את המשפט הבא: "אפשר לומר לזכות הגששים, שהם הראו לעם הישראלי מאילו חומרים נחותים הוא מורכב, בעצם, וכמה נמוך הוא אופק הציפיות שלו מעצמו"?

* הפורטל לשוויון זכויות וצדק חברתי bsh