הבלוג של אורי הייטנר

(תגובה לעוזי בנזימן: "גבירותי ורבותי, מפח" ולגדעון לוי: "חדשות טובות מעזה", "הארץ"  11.11.07)

במאמרו, סוקר בנזימן את עמדות ישראל לקראת ועידת אנאפוליס, וצופה את כישלון הוועידה, מהסיבה ש"בעמדות הישראליות לא חל, למעשה, שום שינוי מאז ימי יצחק שמיר בראשות הממשלה", מה שמחייב את ישראל "לעבור מהפך נפשי ואידאולוגי".

שום שינוי?! שמיר התנגד לכל ויתור טריטוריאלי על אף שעל בא"י וסירב בתוקף לכל מו"מ עם אש"ף. מחליפו רבין הכיר באש"ף, ניהל עמו מו"מ וחתם עמו על הסכמי ביניים שכללו נסיגה ישראלית והקמת הרשות הפלשתינאית. ישראל נסוגה מעזה ויריחו, אך בשל פיגועי הטרור הרצחני של הפלשתינאים אחרי ההסכם, לא ביצע את הנסיגה מן הערים ביו"ש. הוא הסכים לוויתורים ישראליים משמעותיים בהסדר הקבע, אך עמד על שלמות ירושלים רבתי, ותבע ריבונות ישראלית על בקעת הירדן ועל גושי ההתיישבות. פרס החליף אותו אחרי הרצח, ונסוג מיד מן הערים ביו"ש חרף הטרור (צעד שבעקבותיו גאה גל הטרור). אולם הנסיגה מן הערים לא כללה את העיר חברון. בא נתניהו, ואחרי שהמשטרה הפלשתינאית שהוקמה וחומשה בידינו הפנתה את נשקה, במאורעות המנהרה, כלפי צה"ל - חתם על הסכם חברון ואח"כ על הסכם וואי. אך הוא התנה את ביצוע הסכם וואי בהדדיות – דרש מהפלשתינאים לכבד, לשם שינוי, את חתימתם. החליף אותו ברק, וויתר על כל הקווים האדומים של רבין. בקמפ-דיוויד וטאבה הציע נסיגה לקו הירוק, ותמורת גושי התיישבות שהפכו למציאות בלתי הפיכה הציע נסיגה חלופית בנגב. הוא הציע נסיגה מבקעת הירדן, חלוקת ירושלים. בטאבה אפילו פתח פתח לזכות השיבה. אולם הוא דרש בתמורה שלום, סוף הסכסוך. הצעתו נדחתה באש ובמתקפת טרור חסרת תקדים. שרון, אחריו, היה מפוכח דיו כדי להבין שאין פרטנר פלשתינאי למו"מ. הוא נתן להם ללא מו"מ וללא תמורה את כל עזה, עד המילימטר האחרון ועקר את כל היישובים, עד היהודי האחרון, כדי שלא תישאר כל עילה להמשך הטרור. והטרור המשיך וגבר. החליף אותו אולמרט, ותוך התעלמות מכל מה שקרה ב-15 השנים האחרונות, נוקט בקו היוני ביותר שישראל הציגה אי פעם.

אך בעיניו העצומות של בנזימן, אין משמעות לכל השינויים הדרסטיים הללו בעמדות ישראל. לא חשוב מה תהיה עמדת ישראל, תמיד הוא תואשם בידיו בכך שאין שלום. האמת היא, שמי שלא השתנה באמת, הם הפלשתינאים, שלא היו מוכנים ואינם מוכנים גם היום להכיר בזכות קיומה של מדינת ישראל.

מה שכן השתנה אצל הפלשתינאים, הוא עוצמתם. היטיבו לתאר זאת חיילי המילואים שחזרו מעזה, והסבירו שאין מדובר עוד בכנופיות לא מסודרות, אלא בצבא של ממש. גדעון לוי, במאמרו, קופץ על המידע הזה כמוצא שלל רב: "בשורה טובה לישראל... מתגבש שם צבא מסודר שנערך להגן על אדמתו... שוב לא נוכל לבוא בכל טענה מוסרית, מותר לחמאס לגונן על עזה... אולי  נפסיק סוף סוף לכנותם 'מחבלים' ונקרא להם לוחמים? קצת כבוד לפלשתינאים ובעיקר קץ לדה-הומניזציה שאנחנו עושים להם" וכו' וכו' וכו'.

השינוי אינו במעבר ממנטליות של טרור למנטליות של צבא הגנה, אלא בעוצמה של הטרוריסטים. המודל של חמאס הוא חיזבאללה – כוח צבאי חזק לביצוע טרור. עובדה – צבא החמאס מפעיל מידי יום את טרור הקסאמים כלפי יישובי הדרום, מתוך רצועת עזה שעד לפני שנתיים וחצי טען לוי שהטרור הוא תוצאת כיבושה.

כנראה שעיוורון פוליטי ומוסרי הוא מחלה חשוכת מרפא. אין בכוחה של המציאות לפקוח עיני עיוורים.

* "הארץ"