הבלוג של אורי הייטנר

(תגובה למתן חרמוני: "לפייס את אלכסנדר פן", "הארץ" ספרים 14.11.07)

אחד הקונפליקטים ההופכים את אלכסנדר פן למשורר מרתק ואת סיפור חייו לסיפור מרתק, הוא הדיסוננס בין השתייכותו הפוליטית והאידאולוגית למפלגה הקומוניסטית האנטי ציונית, לבין פרץ רגשות אולטרה ציוניים בכמה מן השירים שכתב. אחד הבולטים שבהם הוא "אדמה – אדמתי".

את השיר הקדיש לזכר רעו הקרוב אלכסנדר זייד, מראשוני ארגון "השומר" ומנהיגיו, שנרצח בידי פורעים ערבים ביולי 1938. בשיר זה מדבר פן, על הקשר האינטימי, האירוטי, של אדם לאדמתו, ועל ברית הדם בין אדם שהקריב את חייו, לאדמתו עליה נשפך דמו. כיוון שהשיר נכתב לזכרו של זייד, ומדבר בפירוש על האזור בו חי ונרצח – שיח אברק, ברור שמדובר בקשר שבין יהודי לאדמת מולדתו, ארץ ישראל. "אדמה-אדמתי / רחומה עד מותי / רוח רב חרבוניך הרתיח / ארשתיך לי בדם / שאדם ונדם / על גבעות שיח' אברק וחרתיה... כאן צמרות הזיתים / מזמרות 'זה ביתי' / אבן-אבן תלחש 'הכרתיהו'. ... בשבועה לוהטה / את שבויה לי עתה / זה הלב את נדרו לא ירתיע / כי ציווני חירות / האדם הפשוט / על גבעות שיח' אברק וחרתיה!"

אין ברור מהמסר הזה – שיח' אברק, בה חי ובה נרצח זייד, היא שלו. כל אבן הכירה אותו, צמרות הזיתים מזמרות שזה ביתו, ואם ניסו רוצחיו לגדוע את השייכות הזאת, הרי דווקא מותו "ארש" לו את אדמתו בדם, ועתה היא שבויה לו, "בשבועה לוהטה".

שיר ציוני כל כך, מאת משורר קומוניסט, בהחלט מעורר השתאות. למתן חרמוני קשה, כנראה, להשלים עם ה"סטיה" הציונית של פן, והוא מוצא לדיסוננס הזה פתרון קל. את הקריאה הנכונה, שאין בלתה, של השיר, כפי שקוראת אותו גם חגית הלפרין בספרה "צבע החיים", מציג חרמוני כ"קריאה מיתממת". הוא, לעומת זאת, אינו מיתמם, אלא קורא קריאה "חתרנית". טענתו היא, שכיוון שפן משתמש בשמות הערביים של האזור – שיח' אברק וחרתיה, הוא בעצם בא לנתץ את מיתוס השומר על הסוס ולא לקדש אותו. הנייר, אמנם, סופג הכל, אבל יש גבול להעלבת האינטיליגנציה והאינטגריטי. כן, האזור נקרא בשמו הערבי בפי כל, גם בפי זייד, וכך כתב גם פן. להשתמש בעובדת השימוש של פן בשם זה, כדי להפוך את מסר השיר על צירו, לאנוס בברוטליות את השיר אונס אידאולוגי ולהפוך ב-180 מעלות את תוכנו וכוונתו – זו לא היתממות אלא ציניות גרידא.

חרמוני מאשים את הלפרין, שהביוגרפיה שלה היא "מעשה אידאולוגי" שנועד לטשטש את המרד של פן בציונות, ולהשאירו בחיק מפא"י. הפוסל – במומו פוסל. ביקורתו של חרמוני היא מעשה אידאולוגי שנועד לטשטש את חיבוטי הנפש של פן, ספקותיו ומורכבותו, במטרה להציגו כפלקט אנטי ציוני.

את בורותו מפגין הכותב בהמשך: "הביוגרפיה שכתבה הלפרין היא ביוגרפיה מפויסת, או יותר נכון מפייסת, ביוגרפיה שמחזירה את פן לחיקו של שלונסקי ובמידה רבה גם לחיק מפא"י". לתשומת לבו של חרמוני – שלונסקי לא היה מפא"יניק, אלא הוא השתייך למפ"ם, אז יריבתה הגדולה של מפא"י. אך מה הדקויות הללו חשובות... כולם ציוניסטים מפא"יניקים, רחמנא לצלן...

בערב שמחת תורה האחרון, בדיוק היום בו מלאו 100 שנה להקמת "בר גיורא", הגלגול הראשון של "השומר", בידי אלכסנדר זייד וחבריו, חוללה מצבתו, מצבת השומר על הסוס. חרמוני ממשיך במלאכת החילול, כאשר הוא מחלל את המצבה שיצר לזייד חברו פן – השיר "אדמה-אדמתי".

* "הארץ" ספרים