הבלוג של אורי הייטנר

כלכלת ישראל נמצאת, מזה כחמש שנים, בצמיחה מרשימה ורצופה. כמי שביקר בחריפות את בנימין נתניהו, שר האוצר לשעבר, על מדיניותו, אני סבור שההגינות והיושרה מחייבות אותי לציין זאת.

איתנות כלכלית היא תנאי הכרחי לחוסן חברתי. אולם בחברה מתפוררת, לא תהיה יציבות כלכלית לאורך זמן. החוסן החברתי הוא המבחן האמיתי של הצמיחה הכלכלית. האם היא חיזקה את החברה? האם היא קידמה צדק חברתי או להיפך – העמיקה את הפערים ואת ההתפוררות? במבחן הזה, למרבה הצער, קשה לתת לתוצאות המדיניות הכלכלית ציון חיובי.

מחקר שערך הכלכלן יעקב ליפשיץ, מנכ"ל משרד האוצר לשעבר, מטעם מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל, והוצג בכנס שדרות לחברה, מצביע על נתונים מדאיגים, לפיהם הצמיחה הגדולה לא תרמה לחיזוק החברה ואף העמיקה את הפערים. המחקר מוכיח, ששיעור ההוצאות החברתיות מתוך סך הכל ההוצאה הממשלתית ירד במשך 5 שנים ברציפות, עד 2006, גם כאשר הצמיחה נתנה את אותותיה. "למעשה", כותב ליפשיץ במחקרו, "הריסון התקציבי בשנים האחרונות, שנועד לסייע לצמיחה על ידי שחרור משאבים לשימושו של המגזר העסקי במשק, התממש ברובו על חשבון ההוצאות החברתיות". במילים פשוטות יותר – השכבות החלשות מימנו את הצמיחה, ממנה נהנו השכבות החזקות ביותר.

יש לציין, לזכות הצמיחה הכלכלית, את הישגה העיקרי – צימצום מימדי האבטלה. אולם בקרב בעלי השכלה נמוכה, האבטלה נשארה כשהיתה – 16%. זהו אחוז גבוה במיוחד, והעובדה שלא חל בו שינוי בתקופה של צמיחה וצמצום האבטלה, מעידה על העמקת הפערים. נתון נוסף עליו מצביע המחקר, הוא עליה באחוז המובטלים הקבועים, כלומר המובטלים מעבר לשנה שנתיים של חיפוש עבודה. משמעות הדבר, היא שקיימת במדינת ישראל אבטלה מובנית, שלא תיפתר מאליה באמצעות צמיחה כלכלית, אלא רק באמצעות מדיניות חברתית אקטיבית, מצד ממשלה שתציב בפניה כמטרה את צמצום האבטלה ואת המאבק בעוני.

האבטלה, אמנם, צומצמה, אולם אין הדבר מעיד על ירידה בשיעורי העוני בישראל. אחת התופעות המדאיגות והמייאשות ביותר, היא תופעת העובדים העניים, כלומר משפחות שראשן עובד ואף על פי כן, הן מצויות מתחת לקו העוני. חרף הצמיחה, חל גידול של 4.7% בשיעור העובדים העניים.

הנתונים האלה חמורים ביותר ומעידים על מצב חברתי קשה ביותר. הנתון המצמרר ביותר, המעיד על כך, ניתן בדו"ח העוני האחרון של הביטוח הלאומי, לפיו 1/3 מהילדים בישראל חיים מתחת לקו העוני. מדינה מתוקנת אינה יכולה לחיות עם מצב כזה. חובתה להלחם בעוני.

אולם מדיניות הממשלה בשנים האחרונות, הגדילה באופן אקטיבי את העוני בישראל והעמיקה את הפערים. בעוד ההוצאות החברתיות הן מחצית הוצאות הממשלה - 90% מהירידה בהוצאות הממשלה, במסגרת התכנית לעידוד הצמיחה, נעשתה על חשבון ההוצאות החברתיות. הירידה בהוצאות החברתיות לא היתה רק בתשלומי העברה (כלומר בתקציבים הניתנים ישירות לעני, למשל – דמי אבטלה, קצבאות ילדים ושאר כספים הניתנים בידי הביטוח הלאומי, שקיים ספק עד כמה הם מסייעים לעני להחלץ ממצבו), אלא גם בשירותים ישירים – שירותי חינוך ובריאות. הירידה היא גם בהשקעות פיתוח בתחום החברתי, כמו בניית כיתות, תוספת מיטות בבתי החולים וכו'.

בנימין נתניהו ותומכי מדיניותו, דוגמת נחמיה שטרסלר ב"הארץ", נהגו לומר בימי הקיצוצים הגדולים והכואבים בתקציבים החברתיים, שמדובר בניתוח הכרחי שיביא לצמיחה, ממנה יהנו בראש ובראשונה השכבות החלשות. המציאות מעידה על תוצאות אחרות לגמרי.

מצב זה מחייב שינוי כיוון ואימוץ מדיניות חברתית, שמטרתה המרכזית היא צמצום העוני והפערים החברתיים וגידול התעסוקה.

במגילת העצמאות נאמר, שמדינת ישראל תושתת על עקרונות הצדק החברתי על פי חזונם של נביאי ישראל. מדיניות אנטי חברתית, היא מדיניות בלתי מוסרית ובלתי צודקת הסותרת את מהותה של מדינת ישראל.

אולם גם מבחינה כלכלית – העוני הוא נטל כבד ביותר על המדינה. ציבור עני, ובעיקר ציבור הסובל מעוני מבני – שלושה וארבעה דורות של עוני, הוא ציבור שאינו מסוגל לתרום לכלכלת המדינה, הוא ציבור שאינו משלם מסים, הוא ציבור שמתדרדר לפשע ולסמים ומגדיל את עלויות המלחמה בפשע ובסמים בנוסף לנזק הישיר שלהם, הוא ציבור שמחייב תשלומי העברה, וגם הממשלה האכזרית ביותר לא תוכל להימנע לחלוטין מתשלומים אלה.

לפיכך, המלחמה בעוני, היא ההשקעה הכלכלית הכדאית ביותר. המפתח המרכזי לצמיחה ולסגירת פערים הוא החינוך. יש לראות בחינוך השקעה ולא הוצאה, לשלם משכורות גבוהות

מאוד למורים, בפרט למורים באזורי מצוקה, ולהשקיע בתוספת שעות לימוד, תוספת כיתות, הקטנת מספר התלמידים בכיתה ועוד. גם ממי שקשה לצפות לחשיבה חברתית, ניתן היה לצפות להבנת המשמעות ההרסנית, לטווח רחוק, מבחינה כלכלית, של הקיצוצים האסטרונומים בחינוך.

מנין יבוא הכסף להשקעות בחברה? כתוצאה מהצמיחה, נוצרו עודפי תקציב גדולים מאוד. לעומת תחזית של גרעון בן 17 מיליארד ₪, יש היום עודף של 9 מיליארד ₪. במצב כזה, הימנעות מהשקעה רבתי בחינוך ובחברה היא אבסורדית.

מתנגדי המדיניות החברתית, הדבקים גם במצב הצמיחה הנוכחית ב"ריסון תקציבי" – השם המכובס למניעת תקציבים חברתיים והשקעות בחברה, מפחידים אותנו מפני קריסה כלכלית, פגיעה בדרוג האשראי וכו'.

כדאי לבחון כמה מן ההפחדות של אותם גורמים בשנים האחרונות ולעמת אותן עם המציאות. במשך שנים, הפחידו אותנו שמס על רווחי הון יביא לבריחת משקיעים מן הארץ ולקריסה כלכלית. ניסיונותיהם של שרי אוצר להטיל מס על הבורסה ועל רווחי הון עלו בתוהו, בשל כוחו הפוליטי של ההון בישראל. והנה, בשנת 2002 העז שר האוצר סילבן שלום להטיל מס על רווחי הון. האם המשקיעים ברחו מישראל כתוצאה מכך? דווקא בשנים שחלפו מאז רבו ההשקעות בישראל והכלכלה משגשגת. בשנת 2007, הכנסות המדינה גדלו בארבעה וחצי מיליארד שקלים כתוצאה ממס זה.

הפחידו אותנו, שהגדלת שכר המינימום יביא לקריסת מערכת התעסוקה ולגידול באבטלה. והנה, שכר המינימום עלה (לא מספיק) והאבטלה קטנה.

אני מציע להתייחס בחשדנות רבה למפחידים אותנו מפני השימוש ברזרבות התקציב להשקעה בחברה הישראלית.

יש לברך על הצמיחה בכלכלה הישראלית בשנים האחרונות, אך אם מי שנהנים ממנה הם רק השכבות החזקות, בעוד הפערים גדלים והעוני והיאוש מעמיקים, זוהי ברכה לבטלה. דווקא לנוכח הצמיחה הגדולה, שעה זו היא המתאימה ביותר לשינוי כיוון ולמדיניות אקטיבית של סולידריות חברתית וחתירה לצדק חברתי.

* הפורטל לשוויון זכויות וצדק חברתי