הבלוג של אורי הייטנר

תנועות הבוגרים של תנועות הנוער, הקבוצות השיתופיות, הקומונות העירוניות, הקיבוצים המשימתיים החינוכיים – כל אלה הם משב רענן של רוח ציונית, חלוצית, שיתופית, סולידרית, אלטרנטיבה ערכית צעירה לאורח החיים השליט במדינת ישראל היום – אורח חיים שבמרכזו עגל הזהב של התעשרות מעל לכל, של התפרקות מערכים של סולידריות וצדק חברתי, של התקפדות וניכור בשם האינדבדואליזם. התנועה השיתופית הצעירה עשויה לבשר על מהפכה חברתית של ממש במדינת ישראל. תנאי לכך, הוא יכולתה של תנועה זו להציג אלטרנטיבה אמיתית של חיים מלאים, ולא של הארכה בשנים אחדות של תנועת הנוער. תנאי הכרחי לכך, הוא העמדת המשפחה במקום מרכזי בחיי הקבוצות השיתופיות, ובנייתן באורח שייתן אפשרות ומקום אמיתי לחיי המשפחה בתוכן.

אם נבדוק לעומק את שורשי המשבר המתמשך של התנועה הקיבוצית, נמצא שהלינה המשותפת והדבקות בה לאורך זמן, היא אחד הגורמים המרכזיים למשבר. כמה אנשים מצויינים נמנעו מלהגשים בקיבוץ בשל הלינה המשותפת? כמה חברים מצויינים עזבו את הקיבוץ בשל הלינה המשותפת? אני מאמין, שאילו בימיה הגדולים של התנועה הקיבוצית, כשהיתה בשיא כוחה ושיא השפעתה, לא היתה בה לינה משותפת, אלא ערך המשפחה היה מרכזי בתוכה, המשבר לא היה קורה ומצבה של התנועה היום היה אחר לגמרי. מן הראוי, שהקבוצות השיתופיות תלמדנה את הלקח הזה ותמנענה מלחזור על טעויות העבר.

הקבוצות השיתופיות מחיות את רוח החלוציות ואת ערכי תנועת העבודה וטוב שכך. אולם אנו נמצאים היום בעידן אחר, ויש להתאים את הרוח הזו, לאתגרי התקופה. יש להימנע מחיקוי מושלם של תקופת העליה השניה והשלישית ובוודאי שיש להימנע מלחזור על שגיאות התקופה ההיא.

בכתבה מפרגנת מאוד של יאיר שלג על הקבוצות השיתופיות ("הארץ" 2.11.07) צפה הבעיה הזאת. כמובן, שכתבה אחת, גם מאת עיתונאי אמין כיאיר שלג, אינה בהכרח מבטאת את המציאות. עם זאת, דברים שעלו בה מעוררים חשש מפני חזרה על שגיאות התנועה הקיבוצית. מטרת מאמר זה להתריע, דווקא מתוך אהבת הרעיון ודאגה להמשכיותו ולעתידו, מפני דרך שאין לה תוחלת.

סיפר א', שהיה פעיל בכיר בתנועה וחבר קיבוץ רביד ועזב את שניהם, על לחץ חברתי שלא להתחתן ובמיוחד שלא להביא ילדים לעולם, כדי לא לפגוע בהתמסרות לתנועה. "משפחה דורשת אורח חיים אחר. גם אם אני כמבוגר מוכן לחיות חיים סגפניים, לילד יש צרכים והוצאות שאי אפשר בלעדיהם, שלא לדבר על הזמן שצריך להקדיש לילד, ואז נוצר מתח בין האנשים שהביאו ילדים וממילא יכולת ההתמסרות שלהם לתנועה פחתה, לאלה שלא הביאו ילדים ויכולים להקדיש את כל זמנם לתנועה. שמעתי אפילו אנשים שאומרים שזה לא אחראי להביא ילדים לעולם בגלל המצב הכלכלי של התנועה".

אלה דברים מדאיגים. זה המתכון לשבר, שלא יאפשר לתנועה החשובה הזאת לצמוח, להיות אבן שואבת לרבים ולהצליח. זהו מתכון לאמלול חיי החברים בתנועה. ומעל הכל – זו גישה בלתי הומאנית, המקרבנת את החבר תחת להעמיד את האדם במרכז.

שלג מצטט אדם נוסף האומר ש"כשאנשים שם רוצים ילדים, הם בדרך כלל מוצאים את עצמם מחוץ לתנועה, לא מפני שיש התנגדות עקרונית לילדים, אלא מפני שלא יצרו מסגרות שיתאימו גם למשפחות עם ילדים. לכן, גם נדיר למצוא שם אנשים מעל גיל 35". הנה, זה פרי באושים של גישה שגויה. גם אם אין התנגדות עקרונית לילדים, אין די בכך. יש צורך בגישה עקרונית ואידאולוגית הרואה בחיוב הקמת משפחה והולדת ילדים, ולשם כך - לבנות את התנועה כך שתתאים למשפחות עם ילדים.

פסח האוספטר, האיש שחולל את מהפכת המעגלים השיתופיים וזכויותיו אדירות, נדרש בכתבה לנושא, ותגובתו מדאיגה. פסח, שאינו נשוי ואין לו ילדים, הסביר: "את הבחירה האישית שלי מעולם לא ניסיתי להתוות כדרך לאחרים. יש אצלנו בתנועה גם משפחות וגם ילדים, וברור שאין לנו שום התנגדות עקרונית לכך. השאלה היא אם, כשאתה מביא ילדים לעולם, אתה מוכן גם לגדל אותם בצניעות, לא בתנאים המשאביים האופטימליים. אנחנו בכלל לא מחנכים לדגם חברתי אחד – לא בעד משפחה, ולא נגד משפחה. כל אחד יכול לבחור בדגם שמתאים לו, ובלבד שתישמר תכונת האחריות". אין צורך בניתוח מעמיק של הדברים. הם מדברים בעד עצמם. "אין לנו התנגדות עקרונית", אבל מעשית – ההתייחסות למשפחה ולילדים היא כאל נטל. אם זו דרכה של התנועה הצעירה והחשובה הזו, זרעי פורענותה נעוצים בה מראשיתה.

מן הראוי, שהקבוצות השיתופיות ותנועת הבוגרים תאמצנה את העיקרון היהודי השולל את רוח הנזירות ואינו רואה ערך בסגפנות טהרנית: "ושמרתם את חֻוקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם, וָחי בהם" (ויקרא י"ח, ה').

* "שווים"