הבלוג של אורי הייטנר

מרצה ערבי במכללת "ספיר" בשדרות, סרב לאפשר לסטודנט, שהגיע ללימודים היישר משירות מילואים פעיל, ללמוד בכיתה כשהוא לבוש במדי קצין צה"ל.

בילדותנו, נהגנו לספר סדרת בדיחות – מהו שיא החוצפה? הפעם, דומני, באמת נשבר השיא. העובדה שהמעשה הנלוז הזה נעשה דווקא בשדרות, העיר המופגזת זה שבע שנים בידי הפלשתינאים, היא אולי סמל לביזיון.

מה חמור כל כך במעשה?

ראשית, חוצפתו של המרצה שנהג כך, כמובן. שנית, העובדה שהמרצה ידע שהוא יכול לנהוג כך ולא יאונה לו כל רע. פרנסתו כמרצה במכללה ישראלית לא תפגע. הרי ברגע שיידונו צעדי עונשין, תעמד מיד מקהלה המתחסדים והצדקנים על רגליה האחוריות כדי להיאבק למענו בשם "החופש האקדמי" ושאר קלישאות המפלט של הנבלים. שלישית, העובדה שחלפו כבר ימים אחדים והאיש טרם פוטר מעבודתו. התגובה האנמית של המכללה, לפיה אין הם מגיבים כיוון שהמרצה בחו"ל וטרם שמעו את גרסתו, היא אומללה. ניתן היה להשעות אותו לאלתר, ולקיים את ההליך המשמעתי בשובו. כך היתה המכללה נוהגת, בצדק, במרצה שהיה מסלק סטודנט ערבי כיוון שאינו מוכן ללמד ערבים.

אולם הדבר החמור ביותר הוא התנהגותם של שאר הסטודנטים שישבו בכיתה. הם לא קמו כאיש אחד וסילקו את המרצה מהכיתה בבושת פנים, כפי שניתן היה לצפות מהם. הם לא השביתו את הלימודים באוניברסיטה עד שהמרצה יפוטר. הם לא קמו ויצאו מהכיתה. הם לא הודיעו שלמחרת כל הסטודנטים יגיעו למכללה לבושים במדי צה"ל, לאות סולידריות. הם אפילו לא הרימו קול צעקה. הם פשוט ישבו ושתקו. שתיקת השפנים. למה להסתבך עם המרצה? הרי הוא ייתן את הציון בסוף הסמסטר.

התנהגותם של הסטודנטים היא עדות לשבר הגדול של החברה שלנו – אבדן הסולידריות החברתית. החברה הישראלית התדרדרה לנורמות של "איש איש לנפשו" ו"אדם לאדם זאב". הסטודנט הישראלי המפונק מוכן לשתוק על כל עוול, ולא יצא לשום מאבק, אלא על גובה שכר הלימוד.

אם הסטודנטים השותקים, הפחדנים העלובים האלה, הם דור המחר של מדינת ישראל, אנחנו בצרות.

* "מעריב"