הבלוג של אורי הייטנר

מדינת ישראל, מדינת הלאום של העם היהודי, חוגגת 60 שנות עצמאות. האם אנו זקוקים להכרתם של הפלשתינאים בהיותנו מדינה יהודית? האם הכרתם או אי הכרתם תעלה או תוריד, תשפיע כהוא זה על יהדותה של המדינה? הרי לא ביקשנו רשות מן הפלשתינאים לעלות לארץ, ליישב אותה, לבנות את המדינה שבדרך, להקים את המדינה ולקיימה. את כל אלה עשינו תוך התנגדותם הנחרצת, על אפם ועל חמתם. מה פתאום נזכרנו היום, ערב ועידת אנאפוליס, לדרוש את הכרתם?

אכן, הדרישה הזאת נראית מוזרה. אולם שאלות קשות יותר יש להפנות לפלשתינאים. מדוע הם מתנגדים להכיר בישראל כמדינה יהודית? מה אכפת להם? אם הם רוצים להגיע לשלום עם ישראל, מדוע אין הם מוכנים לכבד את רצונה, את כבודה את זהותה, את הגדרתה העצמית? מדוע הם דוחים בתקיפות כזו את הדרישה הזאת? מדוע הם מוכנים לוותר על המו"מ ועל ההסכם, אף שהם יודעים שישראל נכונה לוויתורים מרחיקי לכת והם צפויים להישגים רבים, ובלבד שלא יכירו בישראל כמדינה יהודית?

ישראל אינה זקוקה להסכמת הערבים בכלל והפלשתינאים בפרט כדי להתקיים כמדינת הלאום היהודית. אולם סירובם של הפלשתינאים להכיר ביהדותה, מוכיח את הצורך בדרישה הזאת. הסירוב הפלשתינאי הוא העדות לכך, ששאלת ההכרה או אי ההכרה בזכות הקיום של מדינת לאום יהודית בא"י, היא לב הסכסוך בינינו לבין הערבים, בינינו לבין הפלשתינאים.

ערביי א"י (אז עוד לא נולד עם פלשתינאי) התנגדו לציונות מראשיתה ולחמו ביהודים, מיישבי הארץ, מראשית מפעלם החלוצי. הם התנגדו לחלוקת הארץ ולהקמת המדינה ותקפו אותה טרם הקמתה למחרת החלטת האו"ם על החלוקה. מדינות ערב פלשו למדינת ישראל ביום הקמתה, על מנת להשמידה. מדינות ערב והפלשתינאים לא השלימו עם קיומה ופגעו בה ותקפו אותה גם כאשר גבולותיה היו גבולות הקו הירוק, שאולמרט מנסה להחזירנו אליהם. לכן, גם כאשר ברק הסכים בקמפ-דיוויד ובטאבה לוותר על הכל, הם דחו את הצעתו בשל דרישתו להתחייב על סוף הסכסוך וסוף התביעות מישראל, ופתחו במתקפת הטרור הרצחנית. זו הסיבה לכך, שגם כאשר ישראל נסוגה מכל רצועת עזה, עד המילימטר האחרון, ועקרה את כל יישוביה ותושביה, עד היהודי האחרון, עדיין תוקפים אותנו הפלשתינאים מעזה.

אי אפשר להגיע לשלום, כל עוד מוקד הסכסוך לא נוטרל. מוקד הסכסוך הוא הסירוב להקים בישראל כמדינה יהודית, ובזכות קיומה כמדינה יהודית. כל עוד אין הפלשתינאים מכירים בכך ומשלימים עם כך, לא יהיה שלום. יש לדרוש את ההכרה הזאת כתנאי לכל מו"מ, בוודאי כתנאי לכל הסדר. אין כל משמעות לשלום שאינו מבוסס על ההכרה הזאת. אין כל סיכוי ששלום כזה יחזיק מעמד. אל לה לישראל לוותר ויתורים כלשהם, כל עוד הפצצה הזאת ממשיכה לתקתק. רק אם וכאשר הפלשתינאים יכירו בישראל כמדינה יהודית, יהיה מקום לדיון על קו הגבול בין המדינות.

שמחתי לשמוע על התביעה הזאת מצד ממשלת ישראל, אף שלא דובר בהכרה בזכות הקיום של המדינה היהודית, אלא רק בהכרה בעובדה. אולם אני מתקשה לראות את ממשלת אולמרט עומדת על הדרישה הזאת. נראה שאין מדובר ביותר מספין; עז שהוכנסה לתהליך על מנת להוציאה בהקדם האפשרי. במקביל לספין הזה, משחררת הממשלה בלוני ניסוי אודות נכונות ישראל לקלוט פליטים פלשתינאים, כשהמספרים נעים בין 20,000 ל-100,000. לצערי, אני נוטה יותר להאמין לבלוני הניסוי האלה, מאשר לספין הדרישה בהכרה.

מדינת ישראל אינה זקוקה להכרת הפלשתינאים כדי להתקיים, אך על הפרק לא עומדת הקמת המדינה אלא הסכם שלום. אין שלום ללא הכרה, ולכן יש להעמיד את ההכרה בישראל כמדינה יהודית כבסיס וכתנאי הכרחי לכל מו"מ ולכל הסכם שלום.

* "ישראל היום"