הבלוג של אורי הייטנר

בסקר שנערך בידי המכון הישראלי לדמוקרטיה, הגדירו עצמם 20% בלבד מן הישראלים היהודים כחילונים. במילים אחרות – 80% מהציבור הישראלי היהודי אינם חילונים. 4 מתוך 5 ישראלים אינם חילונים. בקיצור – הרוב, רוב גדול, אינו חילוני. אני שייך לרוב הזה. איני מגדיר את עצמי כחילוני.

הגדרת הרוב, כפי שהצגתי אותה, קצת בעייתית. מה משותף לאותם 80% שלא הגדירו את עצמם חילונים, מלבד העובדה שאינם מגדירים עצמם כחילונים? מה משותף לחרדים ממאה שערים, לחרד"לים מגבעות השומרון, לחרדים ספרדים נוסח ש"ס, לדתיים לאומיים, ל"דתיים לייט", למסורתיים המנשקים את המזוזה ונוסעים למשחק כדורגל אחרי התפילה בשבת, למסורתיים שזיקתם למסורת אינה פולחנית אלא תרבותית ואינטלקטואלית, לדתיים רפורמים, לדתיים קונסרבטיבים ולכל מי שאינם מגדירים עצמם כחילונים? האם עובדת אי הגדרתם כחילונים יוצרת להם זהות משותפת? איזו מין זהות היא זהות על דרך השלילה?

אולם אותה שאלה ניתן להפנות לאותם 20% שהגדירו את עצמם כחילונים, או לרוב המוגדר בדרך כלל, בהגדרות הסוציולוגיות המקובלות, כחילוני? יש, אמנם, המנסים לצקת תוכן בהגדרת החילוניות שלהם, אבל האמת היא שחילוני הוא אדם שאינו דתי. אם נשאל אדם המגדיר עצמו כחילוני, במה מתבטאת חילוניותו, הוא יסביר שהוא אינו שומר שבת, אינו שומר כשרות, אינו שומר על טהרת המשפחה, אינו חובש כיפה, אינו ואינו ואינו. איזו מין זהות היא זו? זהות על דרך השלילה.

איני מגדיר עצמי כחילוני, כיוון שאיני מגדיר את עצמי על דרך השלילה. איני מגדיר את עצמי על פי מה שאיני. איני מגדיר את זהותי המינית כ"לא אישה". איני מגדיר את זהותי הלאומית כ"איני תאילנדי ואף לא פקיסטני" וכן הלאה.

אני מגדיר עצמי כיהודי, כציוני, כישראלי, כקיבוצניק, כתושב הגולן, כחבר אורטל, כמנהל מתנ"ס הגולן, כפובליציסט ועוד כהנה וכהנה הגדרות, המציינות את מה שהנני. לא מעניין אותי להגדיר עצמי על פי מה שאינני.

ואיך אני מגדיר את זהותי בשאלת החילוניות / דתיות? ראשית, אני שולל את הדיכוטומיה הזאת. אם כבר יש צורך בהגדרה הזאת, הרי זו הגדרה של רצף זהויות, מורכבת הרבה יותר מהחיץ הפשטני כל כך בין "דתי" ו"חילוני". אך האמת היא, שאיני רואה צורך להגדיר עצמי בנקודה מסויימת על אותו קו רצף, כיוון שבבחינות שונות אמצא את עצמי במקומות שונים על אותו רצף.

אני מגדיר את עצמי כיהודי. אני יהודי בכך שזו הזהות החשובה לי ביותר, היא הזהות הקיומית בעבורי, זו זהות העל, ממנה נגזרות זהויותיי האחרות (ציוני, ישראלי, קיבוצניק וכן הלאה). אני יהודי בכך שאני מחוייב ללאום היהודי, לתרבות היהודית, למדינה היהודית – מחוייב כל כולי, עד נכונות ללא סייג למסירות נפש. אני יהודי בכך שאני מזדהה עם ההיסטוריה היהודית ורואה עצמי כחלק ממנה, ואני מחוייב להמשכיותה. אני יהודי בכך שאני מחנך את ילדיי על התרבות היהודית, על ערכי היהדות, על המסורת היהודית. אני יהודי בכך שהדת שלי היא הדת היהודית, וכלל אין זה משנה האם ועד כמה אני מאמין בה והאם ועד כמה אני מקיים את חוקיה. אני יהודי בכך שאני מזדהה עם יהודים באשר הם.

אני מניח, שבהגדרות הסוציולוגיות המקובלות, השגרתיות, אני מוגדר כ"חילוני" כיוון שאני לא... ולא... ולא. אבל אני דוחה את ההגדרה הזאת, שבעיניי אינה רלוונטית ואותי כלל אין היא מעניינת. אמנם איני "דתי", אך באותה מידה איני "חילוני". איני שייך למיעוט, חמישית מן האוכלוסיה, המגדיר עצמו כחילוני.

"הקיבוץ"