הבלוג של אורי הייטנר

ניסיונו של עמרם מצנע להצטרף להנהגה הלאומית נחל כישלון חרוץ. מצנע נתפס בציבור כאדם חסר כריזמה, חסר מנהיגות, אדם חלש, ובנוסף לכך – בעל דעות יוניות קיצוניות מאוד.

כישלונות פוליטיים יש לנו למכביר. מה שמייחד את מצנע, הוא הדרך בה התמודד עם כישלונו. הוא לא המשיך לדשדש במערכת הפוליטית, בה לא מצא את ידיו ואת רגליו, בתקווה שיום יבוא והוא יצליח היכן שנכשל. הוא לא נטש את ספינתו הטובעת והלך "לעשות לביתו" והרבה, על מנת לחזור כבעל הון ולהתחיל את מסעו המחודש אל השלטון. הוא עשה את הבלתי יאמן במקומותינו – התפטר מהכנסת וירד לנגב כדי לשקם את ירוחם, בתפקידו כראש עיר ממונה.

ירוחם היתה הצלחה גדולה בשנות ה-90 וראשית שנות האלפיים, שעה שהוביל אותה ראש המועצה המקומית המצטיין מוטי אביצרור. אולם אביסרור איבד את שלטונו לטובת ברוך אלמקייס, עסקן מושחת שבתוך שנים מעטות הצליח להרוס כל חלקה טובה בירוחם.

מצנע בחר להכנס לתוך הביצה הזאת, בעיר הרחוקה כל כך מן העין והלב, הפשיל שרוולים וניגש לעשיה הקשה והלא מתוקשרת. בתוך זמן קצר, הוא הצליח ליצור מהפך בעיר – שיקם את מערכת החינוך, את המתנ"ס, את החינוך הבלתי פורמלי, את הספריות, לצד עשייתו הרבה בצד הפיסי ובשאלות החברתיות והקהילתיות. הצלחתו גדולה מאוד. הוא הצליח לזקוף את גב התושבים.

בחנוכה, ראיתי במצנע את האדם הנכון להאיר עליו בזרקור גדול – לא רק בזכות הצלחתו בירוחם, אלא בראש ובראשונה בזכות עצם ההחלטה, המהווה מופת חלוצי, כראוי למנהיגות בישראל 2007.

* " הקיבוץ" - פרוייקט חנוכה