הבלוג של אורי הייטנר

עמיה ליבליך, ילדי כפר עציון; הוצאת "כתר" ואוניברסיטת חיפה, תשס"ז 2007; 512 עמ'

באחד מסיפורי המעשיות היפים שלו, מתאר רבי נחמן מברסלב כת אחת, שלחבריה היה חזון – למצוא אילן מיוחד "אשר בצילו ישכנו כל החיות, שכל החיות יהיו בוחרין ויתרצו לשכון בצל אותו האילן, ועל ענפיו ישכנו כל ציפורי שמיא". הם שאפו להגיע לאילן שתחתיו נמצאת ההרמוניה הגן עדנית בין כל בעלי החיים, החיים יחד תוך שכל אחד מוצא את מקומו הייחודי: "כי העונג המופלא שיש שם אצל אותו האילן אין לשער, כי יש שם כל העופות וכל החיות, ושם אין שום היזק משום חיה וכל החיות וכו' מעורבים שם, וכולם משחקים שם, ובודאי הוא תענוג מופלג מאוד להיות שם אצל אותו האילן".

בהמשך הסיפור מגלים החברים בכת שלא כל כך פשוט להגיע אל אותו האילן. ראשית, כיוון שלא כל אחד יכול להגיע אל האילן הזה, אלא רק מי שיש בו את המידות של האילן הזה – האמונה, היראה, הענווה והאמת. ומאחר ולא לכל חברי הכת היו כל התכונות הנדרשות, אך חשוב היה להם לשמור על האחדות ולא לוותר על אף חבר, נתעכבו כולם ועבדו על תיקון מידותיהם עד "שבאו כולם לאלו המידות".

לא אפרט כאן את ההשתלשלות היפה והמחכימה של הסיפור, אלא אדלג הישר אל סופו: "והלכו איזה זמן עד שהיו רואים מרחוק את האילן והסתכלו וראו, והנה אין האילן עומד במקום כלל כי אין לאילן מקום כלל ומאחר שאין לו מקום, איך אפשר לבוא אליו?"

האילן מייצג אוטופיה של שלמות – משאת נפש אליה ראוי לחתור ולהתכוון, כיוון שההתכוונות אליה היא הנותנת את הטעם לחיים והיא הכרחית לתיקון עולם. אולם משמעות המילה אוטופיה היא "אי מקום". השלמות הזו אינה קיימת, כיוון שאין שלמות – תמיד ניתן לשפר ולקיים ומי שחש שהגיע אל השלמות ולכן אין לו לשם מה להתאמץ ואין לו לאן לחתור ולהתקדם צפוי להתנוון. ולכן, לאילן אין מקום אמיתי, וכמו פאטה מורגנה הוא הולך ומתרחק, וגם כשנדמה שהגענו אליו, תמיד הוא יתרחק מאיתנו.

אבל... לפעמים חלומות מתגשמים.

נזכרתי בסיפור האילן של רבי נחמן, למקרא ספרה של עמיה לבליך "ילדי כפר עציון". ספרה מתאר את קבוצת הילדים שנעקרה במלחמת העצמאות מכפר עציון ורובם הגדול התייתמו מאב. הספר מבוסס על ראיונות עם חברי הקבוצה. בספר מתארים המרואיינים, איך מילדות טופח בהם החלום, לשוב לקיבוץ ממנו נעקרו, הקיבוץ שנפל בידי האויב, ערב הקמת המדינה (ד' באייר תש"ח).

ה"ילדים" (כך הם מכנים עצמם גם היום, כשהם בני למעלה משישים) סיפרו על הקייטנות בקיץ בהם טיפחו בהם את מורשת כפר עציון והכשירו אותם להגשים את החלום, על האזכרה השנתית ביום הזיכרון לחללי צה"ל, שהוא גם יום נפילת האבות, ליד קבר האחים של אבותיהם בהר הרצל. לאחר האזכרה, נסעו כולם לנקודת תצפית ממנה ניתן לראות את גוש עציון. "הנה, שם עץ האלון הבודד", הצביעו המבוגרים לעבר האופק. ומרבית הילדים מספרים שהם לא באמת ראו את האלון, ההיה או היה זה חלום. אבל הם ידעו שהאלון הזה קיים, והאמינו שיחזרו ויכוננו עפרות קיבוצם ושאר יישובי גוש עציון.

****

הפסיכולוגית והסופרת עמיה ליבליך פרסמה שורה של ספרים מרתקים, המבוססים על ראיונות עם אנשים – פסיפס הבונה קהילה, ומתוך הראיונות מתארת את הפרטים ואת הקבוצה הנבנית מהם. ספרה הראשון היה "קיבוץ מקום" על בית השיטה, ובהמשך – "חיילי בדיל על חוף ירושלים" המבוסס על שיחות עם חיילים ועם נשות חיילים ואלמנות מלחמה אחרי מלחמת יום הכיפורים, "אביב שנות" המבוסס על שיחות עם חיילים ממגוון יחידות בני אותו מחזור, "חוץ מציפורים" המתאר את חייהם האישיים והקבוצתיים של חיילים ששהו שנים אחדות בשבי המצרי (הטוב והמרגש בספריה, בעיניי), "גלגולו של מקום" על קיבוץ גילגל והאחרון, לעת עתה, בסדרה, הוא "ילדי כפר עציון".

קיבוץ כפר עציון הוקם על אדמת הטרשים הקשה, באזור ספר מנותק, סמוך לכפרים ערביים, בידי קבוצה של חלוצים דתיים צעירים, ניצולי שואה, שמרביתם איבדו את משפחותיהם בשואה. בתוך שנים אחדות הם הקימו יישוב לתפארת. במהלך מלחמת העצמאות פונו מן היישוב הילדים ומרבית האימהות. האבות נשארו במקום (למעט בודדים שמילאו תפקידים בחוץ או שנפצעו ופונו) עד נפילת הגוש ונהרגו בנפילתו. בודדים הלכו בשבי וניצלו.

הספר מתאר את ילדותם של ילדי כפר עציון, את הניסיון להקים בגבעת עליה (באזור יפו) קיבוץ של משפחות כפר עציון, על חיי הקבוצה הייחודית הזאת, על התמודדותם של הילדים – כבודדים וכקבוצה, עם אבדן האב, עם החיים בצלו, עם קשיי האמהות – האלמנות. על התמודדותם של הילדים החריגים שאבותיהם ניצלו.

הספר מתאר התמודדות מעוררת השתאות והתפעלות עם משבר נורא. אמנם יש לא מעט סיפורים קשים, על משפחות ועל אלמנות שלא ידעו כיצד להתמודד ועל שגיאות קשות בחינוך הילדים, ובכל זאת – בסך הכל, מתוך המשבר צמחה קבוצה חזקה, נחושה, מאמינה, חיונית ומעשית, שבשעת הכושר שלאחר מלחמת ששת הימים ושחרור הגוש, עשתה את הלא יאומן, התארגנה ועלתה מחדש לקיבוץ ולגוש.

סיפור העקירה, הגלות והשיבה של ילדי כפר עציון הוא מיקרוקוסמוס של תולדות עם ישראל – חורבן ועקירה, גלות ממושכת, שמירה על הזהות ועל החלום ובזכותם שיבה ובנייה מחדש.

כאשר ילדי כפר עציון השקיפו בימי הזיכרון לעבר הגוש, הם לא באמת ראו את האלון הבודד. אולם הם ערגו על אדמתם, התגעגעו אל יישובם, טיפחו מחוייבות לצוואה הבלתי כתובה של אבותיהם, שמרו על נאמנות לנחלת האבות, ובסופו של דבר הגשימו את החלום – נחלת האבות היתה לנחלת הבנים, הנכדים והנינים.

לאלון הזה, בניגוד לאילן של רבי נחמן, היה מקום, ומאחר והיה לו מקום, היה ניתן לשוב אליו. החלום הוגשם, כפר עציון חודש, גוש עציון התפתח וגדל וקמו בו יישובים חדשים ובהם היישוב הגדול בגוש – אפרת. ובין היישובים – אלון שבות, המסמל בשמו את האלון הבודד ואת השיבה אל הגוש.

אני ממליץ בחום על הספר המרתק, ספר המתאר דרך הסיפורים האישיים את הציונות במיטבה.

* "שישי בגולן"

"על הצפון"