החוזה הבלתי כתוב הבסיסי בין האזרח והמדינה, שהוא הצידוק לתביעה של המדינה מן האזרח – תשלום מיסים, שירות צבאי עד נכונות למסירות נפש, הוא מחוייבות המדינה להבטיח את שלומו וביטחונו של האזרח. אפילו הגישות הליברליות הקיצוניות ביותר, המצמצמות את תפקיד המדינה למינימום שבמינימום, אינן משחררות את המדינה מן האחריות הזאת.
כאשר המדינה אינה ממלאת את חובתה זו לאורך זמן, יש לאזרח סיבות טובות לחוש שהמדינה הפרה את החוזה הבלתי כתוב עמו. זו תחושתם של תושבי שדרות ויישובי עוטף עזה, ותסכולם – עצום. התסכול הזה הוא העומד בבסיס עתירת תושבי שדרות לבית המשפט העליון, בדרישה שיחייב את הממשלה למגן את הבתים.
אזרחים חכמים ובעלי ניסיון, יודעים שהמיגון אינו דרך נאותה להתמודד עם הטרור ושהמיגון הטוב ביותר הוא התקפה. צודקים תושבי שדרות ועוטף עזה התובעים מן המדינה לפעול בנחישות ולהפעיל את צה"ל כדי להגן עליהם.
אם תעתור קבוצה כזו של אזרחים חכמים וצודקים לבית המשפט העליון, בתביעה שיחייב את הממשלה להוציא את צה"ל לפעול ברצועת עזה נגד הטרור, כיצד ינהג בית המשפט?
יש רק תשובה אחת ראויה של בית המשפט על עתירה כזאת – דחיה מוחלטת על הסף, בטענה שאין זה עניינו של בית המשפט.
על בית המשפט להסביר לעותרים, שהמחוייבות של המדינה להגן עליהם אינה חוזה משפטי אלא אחריות ציבורית. זכותם של העותרים לממש את אזרחותם במאבק ציבורי ופוליטי, בהפגנות ושביתות, בלחץ ישיר ועקיף על מקבלי ההחלטות, בכל הדרכים הציבוריות שהדמוקרטיה מאפשרת. אולם אין זה עניינו של בית המשפט.
החלטה אם לצאת למלחמה, למבצע, לפעילות מבצעית זו או אחרת, היא החלטה פוליטית ומדינית; זו סמכותה של הרשות המבצעת. על הרשות המחוקקת לפקח עליה, לבקר אותה ואם יתגבש בה רוב לכך, גם להדיח אותה. הרשות השופטת אינה צד בעניין. אין זה מתפקידו של בית המשפט להחליט על יציאה למלחמה, כפי שאין זה מתפקידו למנוע מלחמה או לעצור אותה באמצע, כפי שאין זה תפקידו לדון ולהחליט על צמצום אספקת החשמל לעזה (ההתערבות הזאת היתה צעד חמור ביותר. בית המשפט, כדרכו בשנים האחרונות, לקח על עצמו סמכות לו לא).
כך בדיוק צריך לנהוג בית המשפט בעתירה הנוגעת למיגון הבתים בשדרות. גם את העתירה הזו היה על בית המשפט לדחות על הסף. עצם התערבותו של בית המשפט בנושא, מקעקעת את יסוד הפרדת הרשויות במדינה ופוגעת קשות בדמוקרטיה. אחת היא אם יקבל בסופו של דבר בית המשפט את העתירה או ידחה אותה – עצם העובדה שלא דחה את העתירה על הסף, היא התערבות גסה בנושא לא לו ושבירת כללי המשחק הדמוקרטי.
איני חשוד כחסיד של ממשלת אולמרט, אך בעניין זה אני מסכים עם תשובתה לבית המשפט, שמדובר בנושא שאין זה מתפקידו להחליט עליו.
אני מסכים גם עם אמירתו של אולמרט ש"אל לנו למגן את עצמנו לדעת". אין גבול למיגון. התוקפן בעל היוזמה ימצא תמיד את הדרכים לעקוף כל מיגון. אין גבול לכסף שישפך על המיגון הזה. אך אין לממשלה הפריביליגיה להרפות משני קצותיו של המקל – גם לא לתקוף וגם לא למגן.
הדרך הראויה היא להפעיל את צה"ל כדי להפסיק את ירי הטילים. יש ליצור מצב שבו הצד השני ידרש לעסוק במיגון ובמנוסה. הטענה שאין פתרון צבאי לקסאמים, אינה נכונה יותר מהטענה שאין פתרון צבאי לטרור המתאבדים. רק לפני חמש שנים הפילו פיגועי ההתאבדות מידי חודש מאות חללים ברחובותינו. אנו זוכרים את המנטרה: "אין צבא בעולם שמסוגל למנוע מאדם בודד, נחוש וחדור מוטיבציה לעטוף עצמו בחגורת נפץ, לחדור לעיר ישראלית גדולה ולבצע פיגוע התאבדות". והנה, מבצע "חומת מגן" והפעילות ההתקפית הרצופה של צה"ל והשב"כ מאז, לצד פעילות הגנתית – גדר ההפרדה והמחסומים, הביאו לירידה דרסטית בפיגועי ההתאבדות, כמעט עד הפסקה מוחלטת שלהם. כך ניתן לפעול גם נגד ירי הקסאמים. אולם אם אין הממשלה ממלאת את תפקידה ומפעילה את צה"ל, עליה, לכל הפחות, למגן את היישובים, כדי להקטין את הנזק והסכנה.
" הקיבוץ"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
