הבלוג של אורי הייטנר

בשבוע שעבר קיבלה ועדה ממשלתית החלטה היסטורית חשובה – היא אישרה את שינוי סיווגו של היישוב נטור מקיבוץ למושב. החשיבות ההיסטורית של ההחלטה היא ראשוניותה – זה הקיבוץ הראשון שאושר סיווגו למושב, ובוודאי החלטה זו תהיה תקדים שבעקבותיו תאושרנה בקשות דומות של קיבוצים אחרים.

כידוע, אני מאמין בכל לבי בקיבוץ, ברעיון הקיבוצי וגם בעתיד הקיבוץ. מדוע אני מתייחס כך בחיוב לאישור הפיכתו של קיבוץ למושב? מדוע אני מרוצה כל כך מהתקדים?

הסיבה הראשונה והבסיסית לעמדתי היא זכות ההגדרה העצמית של קהילה. אי אפשר לקיים קיבוץ, אלא אם כן חבריו רוצים בכך. אם חברי יישוב רוצים להגדיר עצמם כמושב, כמושבה, כיישוב קהילתי, כמושב שיתופי או ככל דרך התיישבות, יש לכבד זאת ואין כל סיבה לשנות זאת.

הסיבה השניה היא שאיני רואה כל תוחלת במאבק הפאתטי של התנועה הקיבוצית נגד המהלך. מהו קיבוץ? יישוב המקיים אורח חיים של קיבוץ. מהו אורח חיים של קיבוץ? שיתוף, שוויון, הפרדה בין תרומה לתמורה, "מכל אחד לפי יכולתו, לכל אחד לפי צרכיו", ערבות הדדית בחינוך, בתרבות וברווחה ועוד. 2/3 מהיישובים המוגדרים "קיבוצים" זנחו את אורח החיים הקיבוצי ובחרו באורח חיים קהילתי (במקרה הטוב), אך רכושני. השינוי האמיתי אינו בהכרה החוקית בקיבוץ כיישוב מסוג אחר, אלא בהחלטה של הקיבוץ להפוך ליישוב מסוג אחר. ההגדרה שהוכרה בידי המדינה של "קיבוץ מתחדש" היא מכבסת מילים ליישובים שהפסיקו להיות קיבוצים, אך רוצים להמשיך להתקרא "קיבוץ" ולהיות שייכים לארגון המתקרא "תנועה" "קיבוצית". התנגדות התנועה, כלומר הארגון, לאישור סיווג קיבוץ כמושב, אינה ערכית אלא פוליטית. אין היא מאבק על נפשו של יישוב כדי שישמור על דרכו, אלא מאבק על כך שהיישוב שחדל להיות קיבוץ, ישאר בארגון, כדי שברקורד של מזכיר התנועה לא יכתב שהוא איבד יישוב.

מעבר לגישה העקרונית הזאת, כאשר מדובר ביצירת אפשרות של הצלת יישוב זעיר שאינו מצליח להתרומם ולהיבנות, כפי שהיה בנטור, עמדתי נובעת מערך ההתיישבות. במשפט אחד – טוב יישוב חי מקיבוץ מת.

****

במשך למעלה מעשרים שנה נטור לא הצליח להפוך ליישוב, לא הצליח להפוך לקיבוץ. הוא לא הצליח לקיים קהילה. הוא לא הצליח לפרוץ מעבר לקומץ משפחות. לא היה לו עתיד. צר לי על כל קיבוץ שחדל להיות קיבוץ, אך נטור לא היה באמת קיבוץ. היום קם שם יישוב חי – קהילה חיה ומתפתחת. האם עדיף היה להמשיך לנוון את נטור ובלבד שתתקרא "קיבוץ", או להציל את היישוב אף שהוא הופך למושב? לי ברור שהשינוי הוא מבורך. במקרה זה, חשיבות המהלך גדולה שבעתיים, כיוון שבמקום קם יישוב משותף של דתיים וחילונים – בשורה התיישבותית חשובה מאוד, שאני מקווה מאוד שתשפיע לטובה על הגולן כולו, כמשקל נגד להסתגרות המגזרית המאפיינת היום את הגולן. הדרך הקיבוצית לא נפגעה במאומה כתוצאה מכך, אך הדרך ההתיישבותית הרוויחה בגדול.

הוא הדין בשומריה. אחרי עקירת גוש קטיף, הסכימה התנועה לוותר על שומריה, קיבוץ זעיר שלא הצליח לעמוד על רגליו, לצורך הקמת יישוב למגורשי עצמונה. מעבר לחשיבות המשימה הלאומית, גם כאן קיבוץ מת היה ליישוב חי. במדור הסאטירי "שמאלית קטנה" שכותב עזרא דלומי באתר "שווים", הופיע במשך למעלה משנה סטיקר במסגרת שחורה "שומריה. נמכר, חבר", כרמז לשבר של רצח רבין. איני שותף לביקורת הזאת. קשה לחשוד בי בתמיכה במזכיר התק"צ גברי ברגיל, אך דווקא במקרה זה הוא הוביל מהלך נכון.

כך ראוי לנהוג בכל נקודה השייכת לתנועה הקיבוצית ואינה מצליחה להיות לקיבוץ. עם ישראל משקיע מיליונים רבים בכל נקודה כזאת, למטרה אחת – שתהיה יישוב. אם התנועה מצליחה להקים שם קיבוץ – זה נפלא. אם לא – יש להעביר את המקום למישהו אחר, שיצליח בכך.

****

מזה למעלה מעשרים שנה מיצר בדרום הגולן אינו מצליח להיות לקיבוץ. קומץ משפחות מתגוררות במקום, אין שם חיי קהילה אמיתיים, אין שם קליטה, והקומץ הזה שולט על אמצעי ייצור רבים שעם ישראל השקיע שם כדי לקיים יישוב אמיתי. בעיניי, זאת הפקרות.

המועצה מעוניינת לקבל את המקום כדי להציל אותו. למשל, אפשר להקים במקום מושב לבני הגולן. אין ספק שבני הגולן רבים מעוניינים בכך, ויישוב כזה יהיה להיט. אולם התנועה מסרבת "לוותר על הנכס". למעלה מעשרים שנה התנועה מספרת כל הזמן על קבוצה חדשה באופק שעומדת להגיע למיצר ולהציל את היישוב, וכלום לא קורה.

היום מדברים בתנועה על גרעין של בוגרי הנוער העובד והלומד שעומד להגיע למקום. מי הם האנשים? ניסיתי לברר. "בוא נדבר בעוד חודש חודשיים, כרגע מגבשים קבוצה ועוד אין שמות". יש לציין את העקביות שלהם. כבר 20 שנה אנחנו שומעים ש"עוד חודש חודשיים".

די! הגיעה השעה להיות רציניים. בימים אלה, יהודה הראל, דיוויד ספלמן ואני מגבשים מהלך, שבו כל קיבוצי הגולן, ילחצו על התנועה לסלק את ידיה ממיצר, כיוון שכל מה שהתנועה עושה, הוא חסימת האפשרות להציל את מיצר ולהקים בו יישוב.

****

לפני 20 שנה, בהיותי נציג צעיר של אורטל במליאת המועצה, נבחרתי לתפקיד יו"ר ועדת ההתיישבות של המועצה. הנושא הראשון עליו הסתערתי היה מיצר, שכבר אז היה... מה שהוא היום. לאחר בדיקות ראשוניות שמעתי על קבוצת "חבקיאל" – קבוצה של עולים מבריה"מ, "סובותניקים", קהילה מגובשת מאוד שנים רבות עוד לפני עלייתם ומסורתית באורח חייה. התלהבתי מאוד ורתמתי לעניין את יהודה וולמן, אז ראש המועצה. בסופו של דבר הכשילו זאת קיבוצי הסביבה, בעיקר בשל דתיותה של הקבוצה. הם טענו שהם רוצים קיבוץ נוסף בגוש שלהם, אנשים כמותם, ילדים כילדיהם וכו'. בעקבות הכישלון התפטרתי מהתפקיד.

ארבע שנים אח"כ, עבדתי בחברת "וקטור" של יהודה הראל והובלתי פרוייקט של הקמה מחדש של ייט"ב בבקעת הירדן, עוד נקודה שבמשך שנים לא הצליחה לעמוד על הרגלים ולהיות ליישוב, במתכונת "הקיבוץ החדש" (בערך במתכונת של אורטל היום). התנועה עשתה הכל כדי להכשיל אותנו, מפחד שמא הצלחה שלנו תעמיד באור נכון את הכישלון שלה. בסופו של דבר הוצאנו מהמקום.

אחרי יציאתנו, ייט"ב המשיכה להתברבר עוד שנים אחדות. בסופו של דבר, נמסר המקום לקבוצת... "חבקיאל", שהקימה שם מושב שיתופי ואח"כ הוסיפה הרחבה גדולה. היום, ייט"ב הוא יישוב חי, משגשג, מצליח, גדול וגדל. ומיצר... זו המשמעות המעשית של הדילמה בין קיבוץ מת ליישוב חי.

* מידף - עלון קיבוץ אורטל