הבלוג של אורי הייטנר

"חלק מן הטרגדיה היהודית-ערבית היא אי יכולתם של רבים מאיתנו, יהודים וערבים, לדמיין זה את זה. לדמיין ממש: את האהבות, את הפחדים הנוראים, את הזעם, את היצרים. יותר מדי עוינות שוררת בינינו ופחות מדי סקרנות.

ליהודים ולערבים יש משהו משותף: שניהם סבלו בעבר תחת ידה הכבדה והאלימה של אירופה. הערבים היו קורבנות לאימפריאליזם, קולוניאליזם, ניצול והשפלה. היהודים היו קורבנות של רדיפות, אפליה, גירוש ולבסוף- רצח שליש מהעם היהודי.

אפשר היה לשער כי שני קורבנות ובמיוחד – שני קורבנות של אותו רודף, יטפחו ביניהם מידה של סולידאריות. לצערנו, לא כך הם פני הדברים, לא ברומנים ולא בחיים. אדרבא, כמה מן הסכסוכים הקשים ביותר הם אלה שבין שני קורבנות של אותו רודף: שני ילדיו של הורה אלים אינם בהכרח אוהבים זה את זה. לעיתים קרובות הם רואים זה בזה את בבואת דמותו של ההורה המתעלל.

ממש כך הוא המצב בין יהודים לערבים במזרח התיכון: בעוד הערבים רואים בישראלים את הצלבנים החדשים, את גלגולה החדש של אירופה הקולוניאליסטית, הרי ישראלים רבים רואים בערבים התגלמות חדשה של רודפינו מן העבר: עושי פוגרומים ונאצים.

מציאות זו מטילה על אירופה אחריות מיוחדת לפתרון הסכסוך הישראלי-ערבי:  במקום לנופף באצבע נוזפת כלפי צד זה או אחר, מוטב לאירופאים להושיט אהדה, הבנה וסיוע לשני הצדדים. שוב אינכם חייבים לבחור בין להיות פרו-ישראליים לבין להיות פרו-פלשתינאיים. עליכם להיות בעד השלום".

הדבר המאפיין יותר מכל את הטקסט הזה, הוא האיזון הקדוש, הנייטרליות המוחלטת. הדובר מקפיד מאוד לא לשבור במאומה את האיזון הזה, שמא יתערער הבניין כולו. הדובר מתאר את היהודים ואת הערבים כך שאלה מהווים תמונת ראי של אלה. אין לאף צד אפילו גרם אחד של אחריות או אשמה בסכסוך, יותר מאשר לצד השני. דומה, כאילו הנאום לקוח מתוך אודישן במכרז לתפקיד דובר האו"ם.

אולם את הדברים האלה לא כתב דובר האו"ם. כתב אותם הסופר הישראלי עמוס עוז. הוא אמר את הדברים בטקס קבלת פרס נסיך אסטוריה.

דעותיו של עמוס עוז אינן דעותיי, השקפתו אינה השקפתי. אולם המחלוקת היא מחלוקת פנים ציונית. עוז הוא אחד הדוברים הרהוטים והמוכשרים של המחנה היוני בציונות. לא בכדי, עמוס עוז הוא מושא שנאתו של השמאל הרדיקלי בישראל. בעיני אנשים אלה אין אויב מסוכן יותר משמאל ציוני.

עמוס עוז הוא סופר דגול, מגדולי הסופרים בתולדות הספרות העברית. קראתי את מרבית ספריו, את רובם הגדול אהבתי. אף יצירה שכתב אינה מתקרבת אפילו ליצירת המופת שלו – "סיפור על אהבה וחושך". רומן אוטוביוגרפי זה הוא אחד מפסגות היצירה העברית. זהו גם ספר ציוני מאוד. אני שותף בימים אלה לעריכת חוברת מיוחדת ליום העצמאות. לחוברת זו הכנסתי את הקטע מתוך הספר, בו מספר עוז על ליל כ"ט בנובמבר, היום בו ראה בפעם היחידה בחייו את אביו בוכה. קטע זה הוא טקסט יסוד בהבנת הציונות.

"סיפור על אהבה וחושך" תורגם לשפות רבות, והמוני קוראים בכל השפות קראו את הסיפור הציוני אותו מספר עוז בכישרון רב. בכך, עמוס עוז הוא שגריר חשוב מאוד של הציונות ושל מדינת ישראל. ואכן, עוז מרבה להרצות בעולם ולייצג את עניינה של ישראל ואת המסר הציוני. בספרו "על מדרונות הר געש" מספר עוז על עימותיו עם השמאל הרדיקלי האנטי ישראלי באירופה.

דווקא על רקע עובדות אלו, כה מאכזב המסר בנאומו. כה מאכזב, שעוז נוטש את עמדת הדובר הישראלי, שאינו מסתיר את חילוקי הדעות בישראל ואת העימות האידאולוגי בינו לבין ישראלים רבים החושבים אחרת ממנו, אולם הוא מייצג את העיקר – את צדקת הציונות, את צדקתה של מדינת ישראל בסכסוך הישראלי ערבי.

וכאן, הוא פתאום מדבר כנציג האו"ם המחוייב להציג תמונה מאוזנת. ומה שחמור יותר – כדי לאזן את התמונה, הוא מעוות את העובדות ומסלף אותן. ומה שחמור עוד יותר, הוא שדווקא הוא, הסופר הישראלי, שאוזני העולם כרויות לדבריו, מסלף את העובדות לרעת ישראל, כדי להציג את תמונת השווא המאוזנת.

בדבריו, שוכח עמוס עוז להזכיר את העיקר – לב הסכסוך בינינו לבין הערבים, הוא אי נכונותם לקבל את זכות קיומה של מדינה יהודית בא"י. לכן הם דחו ודוחים כל הצעת פשרה. לכן הם תוקפים אותנו מיום ראשית הציונות בהסתה, בטרור ובמלחמות.

התייחסותם אלינו כאל קולוניאליסטים אירופים אינה שגיאה מצערת, איזו אי הבנה קטנה שניתן לתקן אותה בכמה דקות, אלא היא לב העניין. בעידן הפוסט קולוניאליסטי, הערבים מציגים את ישראל כקולוניאליסטית, מתוך שאיפה למזרח תיכון פוסט ישראלי, שבו ישראל תחדל להתקיים והישראלים היהודים ידרשו לחזור לאירופה, כפי שהקולוניאליסטים האחרים חזרו לארצותיהם.

הניסיון להציג את הדה-לגיטימציה לעצם קיומנו, כאקוויוולנטית לכך שאנו כביכול רואים בערבים את הנאצים והפוגרומצ'יקים, הוא ניסיון חסר שחר. עמוס עוז יודע היטב, שאין לנו כל עניין לראות בערבים את ממשיכי הנאצים. העניין שלנו הוא להתקיים ולחיות בביטחון בארצנו ובמדינתנו. ולמרבה הצער הרצון הזה מחייב אותנו להלחם ללא הרף, באלה שאינם מוכנים לאפשר לנו את החיים בארצנו.

כאשר עמוס עוז מדבר כדובר האו"ם המחוייב, כביכול, לעקרון האיזון הקדוש, מה הפלא שתחת לקרוא לאירופה לתמוך במדינתו, בישראל, הוא קורא לאירופים "לא להיות פרו ישראלים" (כן, אני יודע, גם לא פרו פלשתינאים). זהו מסר חמור ביותר.

מה גרם לעמוס עוז לתפנית הזאת? סבורני, שהסיבה המרכזית לכך התיסכול העמוק, של מי שאחרי שנים של אמירה ציבורית ברורה, אימצה מדינת ישראל את דרכו, והדרך התבררה כדרך ללא מוצא, שהביא לתוצאות הפוכות מתכליתה – לא לשלום הם הביאו אלא לטרור ומלחמה. דומה, שיושרתו של עוז נעלמת, כאשר הוא נדרש למידה של יושרה, ולהודות בטעותו ובהטעייתו.

למרבה הצער, קמה ומתגשמת לנגד עינינו נבואת הזעם שכתב נתן אלתרמן ערב מותו:

אז אמר השטן: הנצור הזה / איך אוכל לו? / אתו האומץ וכשרון המעשה / וכלי מלחמה ותושיה עצה לו. / ואמר: לא אטול כוחו / ולא רסן אשים ומתג / ולא מורך אביא בתוכו / ולא ידיו ארפה כמקדם / רק זאת אעשה: אכהה מוחו / ושכח שאיתו הצדק.

                                                                                                                                                               *                                                                                                          bsh - הפורטל לשוויון זכויות וזכויות האדם