אחת המוסכמות שאין עליהן כמעט מחלוקת, היא זיהוי הפציפיזם עם מוסר. שוללי הפציפיזם מציגים אותו כתמימות, כחוסר ריאליות, כאי הבנת הסביבה המציאותית, כחלום בהקיץ, אך לרוב מקבלים את הנחת היסוד שמדובר ברעיון מוסרי.
אני שולל את האקסיומה הזו. בעיניי, הבעיה המרכזית של הפציפיזם היא היותו אידאולוגיה בלתי מוסרית.
מהו מוסר? האבחנה בין טוב לרע, שנגזרת ממנה אבחנה בין טובים ורעים, ומלחמה ברע, למען עולם טוב יותר.
מהו הפציפיזם? אידאולוגיה השוללת את עצם המלחמה, ללא קשר לשאלה מי נלחם במי, מי צודק ומי אינו צודק, מי טוב ומי רע. הפציפיזם הוא נייטרלי במלחמה בין הטוב והרע, הוא שולל את עצם המלחמה הזאת. ומי שנייטרלי במאבק נגד הרוע, ומתנגד למלחמה ברוע, שותף לרוע. ומאחר והמוסר הוא המאבק ברוע, הרי שמי ששותף לרוע אינו מוסרי.
אין בהיסטוריה רוע וחוסר מוסר מובהקים יותר מן הנאציזם. גרמניה הנאצית היתה הרע המוחלט, היתה התגלמות חוסר המוסר. המלחמה בגרמניה הנאצית היתה התגלמות הטוב, התגלמות המוסר (גם אם היו שותפים בה משטרים אפלים כשלעצמם, כמו בריה"מ הסטליניסטית). מי שלא השתתף במלחמה הזאת, מי שהיה נייטרלי במלחמה הזאת, היה נייטרלי במלחמה שבין האור והחושך, בין הטוב והרע. מי שהתנגד למלחמה נגד גרמניה הנאצית, התנגד להתגלמות המוסריות. מי שמתנגד להתגלמות המוסריות, הוא בלתי מוסרי בעליל. פציפיסט שהתנגד למלחמה בגרמניה הנאצית בשל התנגדותו העקרונית למלחמה, שיתף פעולה, למעשה, עם גרמניה הנאצית, כלומר עם הרע המוחלט. הפציפיזם שבו הוא דגל, היה אידאולוגיה בלתי מוסרית.
איך יגיב אדם מוסרי, אם יזהה טרוריסט העומד לבצע פיגוע המוני? יעשה הכל כדי לעצור אותו, ואם צריך - להרוג אותו. אדם שישתמט מהריגת הטרוריסט, ובשל השתמטותו הטרוריסט יבצע את זממו, הוא שותף לפשע. פציפיסט לא יהרוג את הטרוריסט, כיוון שהוא שולל את עצם השימוש בכוח, את עצם ההריגה. פציפיסט ישתמט מהמעשה המוסרי המובן מאליו. מה שיגרום לו לשתף פעולה, למעשה, עם הפשע, הוא הפציפיזם בו הוא מאמין. האמונה הזאת היא בלתי מוסרית.
הציונות היא אידאולוגיה שאין צודקת ממנה. היא נועדה להפוך עם מפוזר וגולה, מושפל ומדוכא, נרדף לאורך דורות, ללאום חופשי, עצמאי וריבוני, החי במולדתו ומממש בה את זכות ההגדרה העצמית שלו. הציונות נועדה לאפשר לעם היהודי לממש את זכותו הטבעית וההיסטורית לריבונות לאומית בארצו. שלילת הציונות היא שלילת הצדק. מלחמה בציונות היא מלחמה בצדק. מלחמה בצדק היא בלתי מוסרית. הגנה על הצדק היא מוסרית. השתמטות מהגנה על הצדק, היא שיתוף פעולה עם המלחמה בצדק. שיתוף פעולה עם המלחמה בצדק הוא מעשה בלתי מוסרי. פציפיסט המשתמט מהגנה על הצדק, הוא אדם בלתי מוסרי.
****
בספרו החשוב "פוסט ציונות, פוסט שואה", התמודד אלחנן יקירה עם הפרסוורסיה של אותו חלק בשמאל הרדיקלי באירופה ואף בישראל, שהגיע לשפל של אנטישמיות ושל הכחשת שואה. בין השאר, הוא מציג תופעה של אנשי שמאל הדוגלים בפציפיזם ומתוך הפציפיזם הגיעו להכחשת שואה.
כך למשל ראסיניה, איש שמאל צרפתי שנמנה עם תנועת ההתנגדות לנאצים, היה אסיר במחנות ובין הבודדים ששרדו את תלאותיו של מחנה דורה. חרף הביוגרפיה הזאת, דווקא הוא היה לאחד ממכחישי השואה, וחרף הגדרתו את עצמו כאיש שמאל, חבר לימין האנטישמי והפשיסטי בעניין זה. כך מתאר יקירה את המדרון החלקלק שהוביל את ראסיניה מפציפיזם להכחשת שואה. "לו היה זה רק שיגעון, היה סיפורו של ראסיניה סיפור בנאלי... סיפורו של ראסיניה הוא עניין לפוליטולוגים לפחות כפי שהוא עניין לפסיכולוגים. יש היגיון בשיגעון הזה – היגיון שאיננו מקרי או ייחודי לראסיניה. הפרוורסיה של ראסיניה מדגימה איך אידאולוגיה – האידאולוגיה של השמאל האנרכיסטי והפציפיסטי במקרה הזה, יוצאת מדעתה דווקא מפני שהיא עקבית לעילא. ההיגיון הזה הוא אופייני, מפני שאנו מוצאים אותו גם בעקביות האידיאולוגית של רבים אחרים, כולל יהודים וישראלים, שמגיעים – כמו ראסיניה – לעמדה הקושרת את השואה בקשר גורדי אנטי ישראלי ואנטי ציוני... שורשיו האידאולוגיים של ראסיניה נטועים בשמאל הפציפיסטי והאנרכיסטי שפרח בצרפת בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. ראסיניה שייך לדור שהקטסטרופה שהומטה על צרפת בגין מלחמה שאיש לא הטיל עוד ספק באיוולתה הגמורה, עיצבה את השקפת עולמו. כוחה של המדינה לגייס את הפטריוטיות של מיליוני אנשים, לנצל את נכונותו של דור שלם של אנשים צעירים להקריב את חייו למען רעיון מופשט של 'אהבת המולדת', נתפס בעיני רבים וטובים כדבר שאין להשלים עמו. המלחמה עצמה היתה בשבילם לא רק מפגן של כסילות תהומית, אלא גם חטא שאין עליו כפרה..." (ע' 19).
יקירה מתאר את הפציפיזם האלאניסטי בצרפת שבין שתי מלחמות העולם, על שמו של האידאולוג של הפציפיזם הזה אמיל אוגוסט שארטיה, ששמו הספרותי היה אלאן. המבחן של האידאולוגיה הזאת היה לאחר עליית הנאצים לשלטון, כאשר ברור היה שהמאבק הוא נגד הפשיזם הגזעני; האידאולוגיה שעל פניה היא היפוכו הגמור של הפציפיזם. על פי תיאורו של יקירה, העימות של האידאולוגיה עם המציאות הביא לתגובות שונות. חלק מתלמידיו של אלאן נטשו את הפציפיזם ואף הצטרפו לרזיסטאנס או פעלו בשורות "צרפת החופשית". הללו לא יכלו להשלים עם העיוורון המוסרי והפוליטי של הפציפיזם. אולם היו גם כאלה שהפכו למשתפי פעולה עם הגרמנים ופעלו במסגרת ממשלתו של פטאן. "איך מגיעים מפציפיזם לשיתוף פעולה עם הלוחמני והרצחני במשטרים?" מקשה יקירה. "...מסתבר שהפציפיזם עשוי, בנסיבות מסוימות, להתגלגל לכדי ניגודו הגמור. הפציפיזם רואה במלחמה את הרע העליון. אין לקבל אותה בשום פנים, ואין מלחמות צודקות... משהחל להתגלות טבעו האמיתי של המשטר הנאצי, ובעיקר של האנטישמיות הרצחנית שלו, התעוררה כמובן שאלת משמעותו המדוייקת והקונקרטית של אותו 'כל מחיר' שצריך להיות מוכנים לשלמו כדי למנוע מלחמה... דבקות בסירוב המוחלט להכיר בעצם אפשרות קיומו של רע גדול יותר מן הרע שבמלחמה – רע שיש להילחם בו יותר מכפי שיש להלחם במלחמה עצמה. כינונו של משטר וישי היה עשוי להיראות , מנקודת ראותו של פציפיזם עיקש, כפשרה הכרחית עם רע קטן כדי למנוע רע גדול יותר. ואם יש צורך להקריב את היהודי כדי למנוע את המלחמה – זהו מחיר שמוסר פציפיסטי עקבי מאוד עשוי להצדיק. מכאן ועד לסירוב לראות בהשמדת היהודים רע גדול יותר מן ההשתתפות במלחמה או מן התמיכה בה היתה הדרך קצרה. דומה שלא קשה לדמיין איך תצמח לה על הקרקע הזאת, עוד מעט קט, גם הכחשת עוצמתו של הרע שנעשה ביהודים, כלומר, הכחשת השואה" (ע' 21-22).
יקירה מתאר את התהליך שבו צמחה הכחשת השואה של ראסיניה בתוך בית הגידול הרעיוני של השמאל הפציפיסט הצרפתי בו גדל בשנות ה-20. כחבר במפלגה הסוציאליסטית, היה חסיד של פור, אחד ממנהיגיו העיקריים של הסוציאליזם הצרפתי בתקופה ההיא. פור, להבדיל מיריבו בהנהגת המפלגה ליאון בלום, הפך את ההתנגדות למלחמה ואת הפציפיזם לעניינו הפוליטי העיקרי. "חשוב מכל בעיניו, היה להשיג הסכם עם היטלר ועם מוסוליני שיאפשר למנוע את המלחמה. הוא צידד בעקביות בכל הוויתורים להיטלר, והיה תומך נלהב בהסכמי מינכן..." (ע' 22).
ובחזרה לראסיניה – "אשמתם של היהודים בליבוי מלחמת העולם השניה היא תמה מרכזית אצל ראיסניה. גם הוא חשב, כפי שחשבו הפציפיסטים ה'פוריאנים', שהמלחמה היא הרע המוחלט שיש לעשות הכל כדי למנוע אותו – אבל זהו רע שהוא מעשה ידיהם של בני אדם ולא אסון טבע בלתי נמנע. הנאציזם הוא תוצאה של הסכמי ורסאי, ולכן צריך להחזיר את גלגל ההסכמים האלה לאחור ולמנוע מלחמה. בני אדם הם אלה הנלחמים בה זה בזה, משני צדיה של החזית, והזוועות המתחוללות הן תוצאה ישירה של המלחמה עצמה – ולא של רשעתו של אחד מן הצדדים. הזוועות נעשות תמיד ועל ידי כל הממשלות המנהלות מלחמות, הממשלות – הן ולוגיקת המדינה והמלחמה הקובעות את התנהגותן – הן המקור למלחמה ולמוראותיה; יש איפה להיזהר ולא להתבלבל בין הרע באמת – המלחמה – לבין אחד מן המחנות הניצים. זהו הבסיס הפציפיסטי שראסיניה נשאר נאמן לו כל ימיו. זוהי האידאולוגיה שיצאה מדעתה והפכה להכחשת שואה ולשנאה לישראל" (ע' 23).
לא כל הפציפיסטים הם אנטישמים ומכחישי שואה. מן הסתם, רובם הגדול רחוקים מלהיות כאלה. אולם האידאולוגיה הרואה במלחמה את הרע המוחלט, ושוללת את המלחמה ברע האמיתי, הופכת אותם לשותפים לרע. לא בכדי, ניתן לראות גם היום כיצד גישה פציפיסטית שהשלום על ראש שמחתה, מתדרדרת מהתנגדות למלחמה נגד הקנאות האסלאמית הטרוריסטית, להזדהות עם הקנאות האסלאמית הזאת. כיצד פציפיסטים מן המערב מציגים את בוש כשטן בהתגלמותו ולפיכך את אלה שבהם הוא נלחם, שהם באמת מייצגי הרוע בימינו, למושא להזדהות.
ולמה ללכת כל כך רחוק? האם אצלנו, במדינת ישראל, התופעה הזאת, של התדרדרות מגישה של שלום בכל מחיר כי השלום מעל לכל, לגישה של הזדהות עם האויב, אינה קיימת?
הפורטל לשוויון זכויות וצדק חברתי bsh
בבלוג זה
בכל הבלוגים
