הבלוג של אורי הייטנר

בדרשתו לפרשת "בא" – "חגיגה לאומית עד הבוקר" ("הארץ" - תרבות וספרות, מדור פרשת השבוע 11.1.08) מציג הרב בני לאו את המחלוקת בין חכמי המשנה אודות מהותו של סדר פסח, בין רבי עקיבא וחבריו שישבו בבני ברק "והיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה" לבין רבן גמליאל וזקנים שישבו בלוד "והיו עסוקין בהלכות הפסח כל אותו הלילה". לאו מציג זאת כמחלוקת בין המוקד הלאומי כתכלית הסדר, על פי תפיסת רבי עקיבא לבין המוקד הרוחני – על פי תפיסת רבן גמליאל. לשיטתו, התמקדות רבן גמליאל בסיפור הלכות הסדר, נועד לטעון שהיהדות מתאפיינת בפן הרוחני ושחרורה הוא באמצעות השחרור הרוחני המגדיר את היהודים כעם. לפיכך, גם תחת ריבונות אחרת אנו יכולים לחגוג את חג חירותנו, אם נשמור על עצמיותנו הרוחנית. לעומתו, רבי עקיבא מדגיש את החירות הפיסית של הלאום, שסמלה הוא יציאת מצרים. מדבריו של הרב לאו ניתן להבין שבדרכו של רבי עקיבא אין יכולת לקיים את העם היהודי, אלא בתנאי ריבונות לאומית בארצו. מאחר והשיג והשיח הזה נערך בתקופה שאחרי חורבן בית המקדש, בתקופה של משבר, מבוכה ותהייה – כיצד לקיים את היהדות בתנאים החדשים, ומאחר וידוע שרבי עקיבא היה המנהיג הרוחני של מרד בר כוכבא, לו התנגדו מרבית החכמים, יש הגיון בפרשנות זאת של הרב לאו. המסורת, לפיה בליל הסדר אצל רבי עקיבא בבני ברק הוחלט על מרד בר כוכבא, מחזקת את הפרשנות הזו.

אני מציע פרשנות אחרת למחלוקת, שבמידה רבה היא הפוכה לפרשנות של הרב לאו. אכן, המחלוקת קשורה למשבר שאחרי החורבן ולשאלה איזה אופי תשא היהדות. אולם המחלוקת אינה בין הפיסי לרוחני, אלא ביחס לעבודת הקורבנות. הלכות הפסח, שבהן עוסק רבן גמליאל בליל הסדר, הן הלכות עבודת קורבן הפסח. תכלית הסדר, לטעמו, הוא אימון קבוע במסורת עבודת הקורבנות, על מנת שבבוא הקמת בית המקדש העם היהודי יזכור וידע ויהיה מוכשר לשוב ולעבוד את עבודת ה' בבית המקדש.

העיסוק ביציאת מצרים בליל הסדר, נועד להעביר מסר הפוך – שלא עבודת הקורבנות היא העיקר, וגם בעידן הפוסט מקדשי, כשאין עבודת קורבנות, ניתן לקיים את היהדות, אך יש ליצור יהדות חדשה, אחרת, רוחנית, שעבודת השם בה היא לימוד תורה ותפילה. ומה שחשוב בפסח אינו עבודת הקורבנות, אלא עיסוק בערכי החירות אותם מגלמת יציאת מצרים – חירות לאומית, חברתית ורוחנית, ושנאת השעבוד הלאומי והעבדות החברתית. בניגוד לשיטתו של הרב לאו, אני רואה דווקא בנוסח של רבי עקיבא וחבריו את האפשרות לקיים את סדר הפסח ואת היהדות ללא בית המקדש, גם תחת ריבונות אחרת וגם בגלות. אילו התקבלה שיטתו של רבן גמליאל, וסדר הפסח היה עוסק בהלכות הפסח, ספק רב אם הוא היה מתקיים עד היום ושומר על קיומו של העם היהודי בתנאי הגולה (והוויכוח על סדר הפסח הוא כמובן רק סמל לוויכוח על אופי היהדות בכללה).

הוויכוח הזה נשא גם אופי פוליטי ומעמדי. ביהדות המקדשית, שבה עבודת ה' היתה בעיקרה עבודת הקורבנות, האליטה החברתית, הכלכלית והפוליטית היתה מעמד הכוהנים. ביהדות הרבנית שנוסדה ביבנה אחרי חורבן הבית, התחלפה האליטה ותלמידי החכמים נטלו את ההובלה. סיפור ליל הסדר של רבן גמליאל בתוספתא נפתח כך: "מעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו מסובין בבית בייתוס בן זונין בלוד". 

בית בייתוס הוא משפחת אריסטוקרטיה כוהנית עשירה, שהיתה מזוהה עם הצדוקים ועמדה במרכז ההתנגדות למהפכת תלמידי החכמים, לרפורמה הפרושית ביהדות. יהדות שמוקדה - טיפוח הגעגוע לבית המקדש ולעבודת הקורבנות והכשרת העם, שימרה את מעמדה של האליטה הכוהנית. לא בכדי, סדר הפסח הנהוג בבית בייתוס התמקד בלימוד הלכות פולחן הפסח כל אותו הלילה.

בניגוד לשיטתו של הרב לאו, אני רואה דווקא בנוסח רבי עקיבא מוקד רוחני יותר מנוסח רבן גמליאל, שהוא גשמי יותר.

בהגדה של פסח יש עקבות לשיטתו של רבן גמליאל. כך מנהג האפיקומן המסמל את זבח הפסח, וכך קריאת דרשתו של רבן גמליאל: "כל שלא אמר שלושה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו. ואלו הן: פסח, מצה ומרור". אולם בסופו של דבר, מסורת רבי עקיבא היא זו שניצחה ועל פיה אנו חוגגים את סדר פסח עד היום.

* "הארץ" - תרבות וספרות